בבית אצלנו זה מאבק לא קטן. מלחמה סמויה שכזאת, מי ילקט לעצמו ויכרסם את חלון השוקולד האחרון מתוך החפיסה. כמה נחמד.
חפיסת שוקולד הופיעה מאי שם וקבעה מקומה במגירה האמצעית במטבח. שלמה ותמימה. מלבן פשוט, שתי צלעות מקבילות ושוות, זוויות ישרות, פרה אחת מתנוססת מעל, נחיריים עצומות לוטשות מבט מחוייך, פה רחב כרס מצטחק ונפרס.
אלה הם גם רגעים קשים, לא נעימים. כולנו יודעים שהיא שם משוכללת ביופייה, חתומה וברה. חולפים לידה, עוצרים, מסיטים מעט את התיבה, מציצים, גורפים לצדדים דברי הבל, מיני ניירות, סמרטוטים, מגבות, גבבה מיותרת, חושפים את יופייה - דבר לא קרה - עדיין שלמה, לא פצועה.
נייר כסף עוטה גופה השחום, איש לא חיבל, איש לא פצע, איש לא פרם. רכוסה עד צוואר מוטלת במקומה, שמורה.
חולפים יומיים, צולחים שלושה, מסתכלים, בוחנים, כלום... נזר הבריאה בשלמותה.
אבל ביום השישי (או השביעי?) משהו בכל זאת ניתק ונסדק.
נפשו של אי מי נקרעה, נבקעה, ובשעה של חולשת דעת פנתה אל המגירה המסווגת, הנצורה, פשפשה, הסיטה במבוכה את הפרה הגועה לצדדים, ופרסה לשימושה הפרטי, שני "חלונות" של שוקולד. לוחות צרים, נמסים, מתמוססים, נספגים בחולשת דעת שצנחה, חסינות שחובלה, נחישות שנפרמה וכעת מטיבה עם עצמה, משיבה סם חיים מתוקים אל נשמתה.
או אז ניתן האות. איש איש במצוקתו, ברגעיו הקשים, סר היה אל מגירת המטמון, מבקע פלח מן החפיסה שכבר נפרמה ומטיב רוחו. עד... עד שנותר ה"חלון" האחרון. מכאן כבר מאוד לא נעים - "חבל לקחת", כולנו מתכווצים, "אני לא... אני פשוט לא יכול לחסל, חבל, זאת הפרוסה האחרונה".
ככה זה. יש חומרים שאוזלים, מתכלים ונעלמים; דבש, גבינה, כסף, סמרטוט של רצפה, דלק, סיגריות ואולי גם מכונת הכביסה. לכן נכון ומוצדק שהשימוש בהם יהיה מדוד, מחושב, בתבונה, בתמורה.
אבל יש חומרים שאינם מתכלים לעולם. כמה שלא נעשה בם שימוש, תוותר חזותם כבראשונה. איכותם לא תפגע, לא ייגרע חוזקם, עמידותם תישמר לעד - מזלג, כפית, ספל, שביל הרים, וחנייה.
סוד ידוע שבימים אלה קשה למצוא מקום חנייה גם בערים קטנות, עד לא מכבר מושבות ועיירות.
חדרה, נתניה, רחובות, כפר סבא ואשדוד הן היום ערים שמרכזם עמוס, גדוש לעייפה.
לפני מספר שבועות הזדמנתי בשעות הבוקר המאוחרות להרצליה. בצר לי ולאחר שהתגלגלתי והתהפכתי ברחובות העיר למצוא מקום חנייה פנוי, נכנסתי לחניון בית משותף, מוגן ומאובזר, שהיה נטוש וריק ממכוניות באותה שעה. הנחתי הרכב שם ועזבתי לענייני.
שעתיים חלפו והנה אני שב אל החניון המיותם שמן הסתם התאושש בינתיים, אסף אל חיקו בפרק זמן קצר יחסית קהל רב, קיבץ עשרות שכנים, החריד עוברי אורח מתעניינים מרחובות סמוכים וצימח בליבם התפעמות רבה. אש הצית בשערם, רשפים הלהיט בעיניהם, סערה פרצה, מהומת אלוהים - מכונית זרה, לא ראויה, חדרה למתחם המשותף, לכדה בהיחטף אחד ממקומות החנייה המאובטחים של הבניין, נעמדה אדישה, תלויה בחוצפתה על פיסת האספלט השייכת כדין לדייר מן המניין המוגן בבניין.
בתוך דקות צצה והופיעו במקום מכונית מטעם המשטרה, ומכונית מטעם הפיקוח והעיריה, ומכונית מטעם ועד השכונה, והנה באה גם מכונית יושב הראש שפעם היה, שהכיר מקרוב את הבעיה ועכשיו עמד נכלם, זלג, הלהיט פניו, מזועזע.
כאשר הבנתי במה מדובר הצטרפתי ונאספתי אל בין ההמון הזועם, רקעתי ברגלי כמותם, נפנפתי בידי, יבבתי, קירקרתי וזעקתי כמו כולם עד לב שמיים: "איזו מן חוצפה היא זאת?!! הככה יעשה? חורבן והפקרות, הכל אבוד!!!"
עם הזמן ועם הקריאות הזועמות, עם הפתגמים והשירים הקוצפים שחיבר והלחין הקהל הרוקע, הפך הציבור הנאסף לאלים ומכה. הצליף ללא רחמים בגבה של המכונית המסכנה, דקר את חלונותיה, זחל אל קרביה ומשך מבטנה חוטים וצינורות.
"עד כאן", חשבתי בליבי, זו בסך הכול הרי המכונית שלי. הודעתי לנוכחים בקול גדול שאני מסוגל לפרוץ את המכונית, לקחת אותה לשדה פתוח ושם לפוצץ אותה לחלקים זעירים אחת ולתמיד.
שקט ירד לכמה רגעים על המחנה. פשפשתי בכיסי, הוצאתי משם את צרור המפתחות הענק, לוויתי את תנועותי הנמרצות בקולות של פורץ מוכר ומאושר, פתחתי את הדלת במהירות, ברחתי משם כל עוד רוח בי, מותיר סיעת שוחרי צדק וחוק מתנשפת המומה.
חפיסת שוקולד נאכלת, מתכלה. פיסת חנייה מאוד פרטית, "מאוד שלנו", זו לא ממש חפיסת שוקולד, גם אם אלפי מכוניות ימצאו בה מנוחה לשעה, ליום או יותר. לכולם מדבשה המון יוותר!!
