70 שנה למבצע "אבק 1" שהציל את הנגב

הצא המצרי פלש לישראל, לאחר הכרזת העצמאות, בשתי זרועות. האחת, במקביל לחוף הים התיכון, נעצרה מעט מצפון לאיסדוד. השנייה, ובה בעיקר כוחות קלים של מתנדבים, עשתה דרכה צפונה מזרחה דרך אל-פאלוג'ה (כיום קריית גת), להר חברון. פריצת הדרך ליישובי הנגב הנצור הפכה, לאחת הבעיות האסטרטגיות העיקריות של ישראל.

במהלך קרבות עשרת הימים החליט צה"ל ליטול לידיו את היוזמה ופתח במבצע "מוות לפולש". צה"ל אומנם כבש שטחים מדרום לכביש אל-מג'דל-פאלוג'ה (בימינו כביש 35), אך חיל המשלוח המצרי השתלט על שרשרת משלטים מדרום לכרתיה וחסם בכך שוב את הדרך לנגב.

כישלון "מבצע גי"ס", ואי קביעת מועד לסיום ההפוגה השנייה, הצביע על כך כי ניתוק הנגב עשוי להיות ממושך. שתי דרכים שנוסו להעברת אספקה לנגב-הוכחו כבלתי יעילות. האחת, פתיחת מסדרון תוך כדי קרב במבצע 'גי"ס' והשנייה, הסתננות של משאיות טעונות נכשלה אף היא בליל ה-19-18 באוגוסט 1948. המזון והדלק כמעט שאזלו ומגני הנגב ( בעיקר חטיבת "הנגב") נעמדו בפני סכנה חמורה.

בן גוריון עמד על ההכרח להחיש אספקה לנגב בידיעה שבאותה שעה נותר ביישובים מלאי מזון לשבוע בלבד והאספקה לבהמות עמדה על מלאי של ארבעה ימים בלבד. מול הקשיים היבשתיים, הציעו אנשי חיל-האוויר חלופה: הקמת גשר אווירי שבאמצעותו יוטסו לנגב מאות טונות של ציוד ואספקה חיוניים.

עם זאת התריעו אנשי חיל-האוויר כי מלאי הדלק למטוסים אוזל והולך וביצוע "גשר אווירי לנגב" ידרוש הבאת מלאי דלק גדול מחו"ל במהירות האפשרית. לאחר הפגישה עם הפיקוד העליון (ב-18 באוגוסט) נשלח קצין המבצעים של שדה התעופה בעקרון אלי גנן, לבדוק אפשרות נחיתה בסביבת דורות או רוחמה.

הרעיון הלהיב את אנשי המטה אך בנגב באותה עת היו רק כמה מסלול נחיתה קצרים שהתאמו רק למטוסים קלים ולא למטוסי תובלה כבדים. משום כך ב-19 באוגוסט, בימי ההפוגה השנייה (19 ביולי עד 15 באוקטובר 1948), הוחל בהכשרת מסלול עפר באורך של 1,122 מ', וברוחב 47 מ', כחמישה ק"מ מדרום לקיבוץ רוחמה (מערבית לכביש 334).

מסלול זה התאים למטוסי תובלה כבדים, כדוגמת אלה של לת"א. דחפור יחיד שהיה באזור גויס לעבודה ואט אט נוצר מסלול של ממש. אנשי לת"א העריכו כי לאחר שיושלמו עבודת המסלול יוכל מטוסי התובלה להנחית בנגב בין 60 - 80 טון ציוד ואספקה. מומחי המטכ"ל לא האמינו בפתרון זה וביקשו לראות את הנחיתה הראשונה יוצאת לפועל.

לכולם היה ברור שהשדה יהיה יעיל רק בימי הקיץ ואילו בחורף לא תתאפשר שם נחיתה. התברר ששכבת החול האטה את מרוצת המטוס בנחיתתו אך הקשתה עליו לצבור תאוצה בהמראתו. הכנת שדה התעופה והבסיס הקטן לצדו (עליו פיקד רפי טראוב) ארכה כחמישה ימים עד לנחיתה הראשונה.

ב-23 באוגוסט בלילה המריא המטוס הראשון (c-46, "קומנדו") מטוס דו מנועי מתוצרת ארה"ב בעל כושר נשיאה של שבעה טון, משדה התעופה בעקרון ונחת במסלול הנחיתה המאולתר בהצלחה. מטענו כלל ציוד לשדה הנחיתה. המטוס הראשון העלה אבק רב באזור הנחיתה. לפיכך, מסלול הנחיתה ליד רוחמה קיבל את השם "אבק" והמבצע קיבל את השם מבצע "אבק 1", במקום שמו המקורי 'מגן הנגב'.

בלילה הראשון הגיעו 29 טון אספקה ובלילה השני כבר הביאו המטוסים 75 טון ציוד וביניהם מטוסים מסוג "דקוטה" ומטוס ארבע מנועי מסוג "סקיימסטר"((c-54. בלילות הראשונים האירו את גבולות השדה בקופסאות חול קטנות שהכילו חול ספוג בנפט ולאחר מכן הובא למקום גנרטור קטן שהאיר את השדה בפנסים חשמליים קטנים.

התקלות היו רבות עקב החול ומחסור בכוח אדם מקצועי ולא פעם נאלצו המטוסים לנחות לאור פנסיהם העצמיים. כללית, כל הטיסות נערכו בלילה, כיוון שחיל-האוויר, אם כי הלך ורכש עליונות אווירית באותה העת, לא יכול היה עדיין למנוע הפרעות אפשריות מצד הנ"מ המצרי ומצד חיל-האוויר המצרי באור היום. כדי להימנע ככל האפשר מן אש הנ"מ המצרי, נהוג היה לטוס דרומה בגובה 1,500 מטר ולשוב בגוה של 1,800 מ'. בשל הקרבה הרבה של שדה עקרון למנחת שהוכשר בנגב, יכול היה כל מטוס לערוך מספר סבבים בלילה אחד.

עבור אנשי הנגב הייתה הפעילות שהתרחשה בלילות בגדר הפתעה מוחלטת. לאחר תקופה ארוכה של בידוד לפתע, הגיחו בלילה, מטוסים שהביאו עמם אספקה וציוד שלא הייתה שום דרך אחרת להעבירם. השדה המאולתר קלט 6 – 8 מטוסים עמוסי ציוד שהביאו בין 75-80 טון.

בימים הראשונים היה השדה באחריות חטיבת הנגב והמבצעים היו יחידת הג'יפים של גד' 9, גדוד הפשיטה שנודע בשם "חיות הנגב". אנשי חטיבת הנגב שזה חודשים רבים לא ראו את הבית, ניצלו הזדמנות זו וחזרו לחופשה עם המטוסים צפונה, שנחתו בתל-נוף. את מקומם של החיילים שעלו לחופשה, תפסו חיילי חטיבת "יפתח" שהסתננו בלילות בין מוצבי המצרים. כאן המקום להזכיר כי בתחילת אוקטובר 1948, עם הסתמן תחילתו של מבצע יואב, הוכשר

מסלול נחיתה נוסף, דרומי יותר, ליד קיבוץ "אורים", שקיבל את השם 'אבק 2'. ב-10 באוקטובר 1948, נחתה במסלול החדש הטיסה הראשונה. הטיסה האחרונה במסגרת "מבצע אבק" נערכה ב-21 באוקטובר.

בסך הכל נערכו במהלך המבצע 417 טיסות. באלה הוטסו 2,495 טון מטען (כולל מזון, דלק, שמנים, תחמושת ועוד), ומתוך אלה, 2,225 טון הוטסו דרומה, ו-270 טון - צפונה. ולכך נוספו -5,098 נוסעים. המטוסים שהטיסו צפונה את לוחמי "חטיבת הנגב", העמיסו ציוד רב עבור "חטיבת יפתח" שירדה במקומם דרומה.

המטוסים פרקו את הציוד למרות תקלות לא מעטות, כולל נחיתות אונס שנסתיימו בשלום. המבצע הושלם בהצלחה מלאה. כמויות האספקה שהוטסו לא היו אחידות על פני זמן: בשלושת השבועות הראשונים נעשה מאמץ גדול במיוחד להגדלת מלאי האספקה לנוכח המחסור המתמשך. לאחר מכן הואט הקצב כדי לאפשר לצוותים לנוח וכדי לטפל במטוסים שסבלו משחיקה עקב הפעילות המואצת. בשלושת השבועות האחרונים למבצע הוגבר שוב קצב האספקה, הן לנוכח החורף המתקרב, הן לנוכח מבצע 'יואב' שבשער.

המצרים החזיקו בשורת משלטים ממזרח לשדה התעופה רוחמה, הבחינו במתרחש וביקשו להפסיק את העבודות. למרות "ההפוגה" יצאו יחידות מובחרות מצריות בניסיון לכבוש מספר גבעות השולטות על השדה. משום כך התרחשו קרבות עזים באזור ומשלטים עברו מיד ליד. וכך, כדי למנוע מן המצרים לשבש את הפעילות האמורה, תפס צה"ל שורה של משלטים ממזרח למנחת ברוחמה. חטיבת יפתח תפסה בתחילת ספטמבר את המשלטים של תל-מליחה, תל קוניטרה, ותל-נג'ילה.

קצת לאחר מכן נתפסו משלטי תל-אל חסי וחירבת מחאז. הקרב על חירבת מחאז
שנערך בין ה-30 בספטמבר ל-7 באוקטובר ועל שהתרחש בו נכתב בספרו הידוע של ס. יזהר, "ימי צקלג". המצרים נהגו לתקוף בשעות היום ואילו מטוסי צה"ל פעלו בלילות. פעם אחת בלבד נותר מטוס אחד על המסלול משך היום (בשל קלקול) ושני מטוסים מצריים ניסו לפגוע בו ללא הצלחה. לאחר כשבועיים מוצלחים של טיסות לילות העבירו טייסי צה"ל יותר מאלף טון. הרמטכ"ל דורי התפעל מכושר הביצוע וכתב בשלהי ספטמבר 1948 למפקד חיל-האוויר רמז:

"הנני לציין בהערכה מיוחדת את מבצע "אבק" עד היום. המאמץ והארגון של לת"א הם סימנים.. ליעילות וכושר...מסור הערכתי לקצינים ולבד"א הנוגעים בדבר".

באחד הלילות, 7 ספטמבר 1948, הגיעה פעילות החייל לשיא כאשר בלילה אחד הוטסו 81 טון של ציוד ב – 13 טיסות לילה שבוצעו על-ידי 5 מטוסים.

בחודש ספטמבר 1948 ניסו המצרים להתקרב שוב לשדה אך נהדפו. הטיסות נמשכו והצורך בציוד ואספקה עבור מגני הנגב גבר. בתחילת אוקטובר הוחלט על הקמת מסלול נחיתה נוסף, דרומי יותר, בסמוך לקיבוץ "אורים" וכונה "אבק 2". הטיסה הלילית הראשונה אליו בוצעה ב 10 באוקטובר 1948.

צה"ל העריך נכון כי המצרים לא יאפשרו לשיירות צה"ל לרדת דרומה וב-15 באוקטובר 1948, לאחר שהמצרים דחו פנייה של ישראל ומשקיפי האו"ם לאשר העברה קרקעית של שיירות יצא צה"ל למבצע "יואב" (שכונה גם "מבצע עשר המכות"). המבצע הצליח ברובו ובין היתר נכבשה באר-שבע וחטיבה מצרית שלמה כותר "בכיס פלוג'ה". עקב הצלחות אלה נפרצה הדרך היבשתית לנגב ולכאורה, לא היה יותר צורך בטיסות הליליות. ליתר דיוק הפירוט הבא יבהיר את אופי הפעולה:

משדה עקרון לאבק 1 ו-2 הועברו 2224,235 טון ו-1911 נוסעים; מאבק 1 ו-2 נשלחו לעקרון 271,165 טון ו – 3187 נוסעים; בסה"כ הועברו 2495,400 טון מטען ו- 5098 נוסעים. בין סוגי המטען הבולטים היו כ – 520 טון מזון, כ-500 טון סוגי דלק ושמן, וכ-200 טון נשק ותחמושת. האלוף יגאל ידין דיווח לחברי הממשלה הזמנית כי "בלי חיל-האוויר לא היינו יכולים לפתור את שאלת הנגב... ובמשך שמונה ימים הוא סיפק לנגב כמות גדולה של מצרכים.. יותר מאשר אנחנו הספקנו לספק לדרום בהפוגה הקודמת באמצעות השיירות".

למבצע אבק 1 ואבק 2 היו תוצאות לטווח הקצר ולטווח הארוך. לטווח הקצר – המזון, הציוד, והנשק אפשרו את המשך הישרדותם בחיים של מגני הנגב (אזרחים וחיילים) לאחר שהוברר כי הם נותרו עם שבוע ימים של מזון ודלק בלבד. הציוד חזק את היישובים ומנע מחשבות על נסיגה או פינוי. יתר על כן, במישור הפסיכולוגי, חשו מגני הנגב כי ראשי המדינה הצעירה הכירו בחשיבות הנגב ומעתה והלאה – יעשו הכל כדי להפנות אליו ציוד, נשק מזון וכוח אדם.

עוד שייך לכאן – האפשרות שנוצרה לחיילי הפלמ"ח והמתיישבים, שחודשים רבים היו נצורים בנגב, לראות את משפחותיהם, להחליף כוח ולשוב רעננים ליישובים. בטווח הארוך – באמצעות הנשק שהועבר, הביטחון העצמי של המתיישבים וחטיבות הנגב ויפתח, גבר בטחונו של מטה הדרום שאכן ניתן לגרש את הצבא המצרי מהנגב.

וכך, משלהי אוגוסט 1948 ועד ראשית ינואר 1949, נערכו מבצעים צבאיים שהתבססו על תחושות הביטחון החדשה ועל היכולת הצבאית שהשתפרה ביישובי הנגב – "מבצע יואב", "מבצע אגרוף", "מבצע אסף", והגדול מכולם "מבצע חורב".