בכל יום עולה צעקה אחרת מפינה אחרת בארץ. האפשרות להתבטא ולהפגין, האפשרות לדרוש שיפור ותיקון עוולות מוציא אנשים החוצה. להפגנות, למחאות, לצעקות. תחי הדמוקרטיה...
אבל יש מגזר אחד שלעולם לא יוכל לצעוק את כאבו ואת קשייו. מגזר שהכי משותף לכולנו. כי כולנו נגיע לשם. לכולנו יש הורים שמגיעים, או שכבר היו שם... אלו הקשישים החלשים.
אותם שיודעים שהשנים יובילו אותם רק לקושי גדול יותר. ולפעמים מצבם כה קשה שאפילו את זה אינם מסוגלים להבין.
מצבם הנוגע ללב של קשישים נזקקים הועלה בפורומים שונים, הוזכר במאמרים.
גם אני כבר כתבתי על כך מספר פעמים - מאמרי
"חיים ארוכים ועצובים" וכן – "יום יום - יום הקשיש".
אבל היום כשאני סוקרת את ההפגנות והמחאות המאורגנות היטב והמוחצנות אני מבינה שמה שהיה הוא שיהיה. שמי שהכי חלש לא יוכל לספר זאת.
אנו שומעים על התעללויות בקשישים, על בעיות כלכלה מפאת ההוצאות הרבות של הקשיש – תרופות, בדיקות, טיפולים והחזקת מטפל צמוד.
המבוגר נכנס למנהרת זמן בשנותיו המתקדמות ואם אין גוף שממש ידאג ויהיה מודע לקשייו הקוגנטיביים, הרפואיים והכלכליים, לתחושות האין אונים והבדידות הסוגרת הרי שזוהי נפילה כמעט ודאית לחור שחור ומפחיד.
ובכל זאת - הם לא יצאו להפגנות. כיצד יצאו?
להורי ע"ה.
