בלוז לשירה העברית

"שירה היא משהו שנכנס אל הלב ויוצא ממעמקי הנפש", מעניקה יהודית מליק-שירן את הגדרתה הכוללנית לשירה. "שירה יכולה לגעת בפילוסופיה ואפילו במדע; אך כדי ליצור שירה", היא מסבירה "יש ליצור שפה ייחודית, דימויים מקוריים דרך תמרורי הוריה". היא עושה אתנחתא בדבריה ומוסיפה:

"עבורי, לברוא מילים - הן בסיפורת והן בשירה - זה הייחוד של הכותב".

יהודית מליק-שירן היא אישה רבת פעלים: השתייכה לועדת-האתיקה של אגודת הסופרים (בה היא חברה נכבדה גם כיום), מנחה ערבי ספרות, חוקרת ספרות ילדים ונוער ומנהלת המרכז לכתיבה יוצרת ע"ש שושנה מליק בחולון.

בהכשרתה, מליק-שירן, היא אשת חינוך והיא ממשיכה לתת את הטון בתחום זה, אף במרכז שלה בחולון. שתי מטרות שם לו המרכז שהיא מנהלת: האחד-למנוע אלימות בבתי-הספר; והשני-להחזיר את הילדים אל הספר ואל המילה הכתובה.

דרך הפעלות ייחודיות, רייקי, מוסיקה, פסיכודרמה ושילוב אמנויות - היא וחבריה האמנים, משחררים את הילדים מן האגרסיות ומחזירים להם את השקט הנפשי.

את קרבתה לשירה חבה יהודית מליק-שירן למורתה לבלט דווקא.
"ארבע שנים הייתי רקדנית בלט קלאסי, מעותדת על-ידי מורתי להיות הפרימה בלרינה", היא מספרת בחיוך. אלא שהמציאות העלתה אותה על דרך חדשה, יום לאחר המופע המסוקר שלה, והיא בת עשר שנים בלבד!.

"יום לאחר המופע שלי, עברתי ניתוח להוצאת עצם מיותרת ברגלי", היא מספרת "ניתוח שהיה קשה מאוד עבורי מהרבה בחינות. ואז הגיעה המורה שלי לבלט, לביתי ובידה מחברת ופנקס". למחברת -הוצמדו הכתבות אודותיה ותשבוחות על המופע בעוד הפנקס הקטן, הוקדש לדמעות...

"תני לדמעות לצאת החוצה," היא אמרה לה ומכאן נולדו השירים והסיפורים הראשונים שכתבה יהודית מליק-שירן.

הרבה כאב נוכח בחייה, כבת לניצולי-שואה שסיפורי הזוועה סופרו בבית מדי יום. עד כדי כך, היה חד הכאב, שיהודית זוכרת עצמה כילדה, ישנה עם אור מלא מפחד הביעותים.

הרבה זיכרונות יש לה מבית-אבא, בעיר הולדתה בית-שאן. טוב ורע גם יחד: אותו אב שלא קיבל אהבה בילדותו ולא הצליח להעניק שכזו. אותו אב נפלא, מאלף הכלבים המשטרתי שהפגיש אותה עם הרוך וה"אנושיות" של בעלי-החיים. כמאלף כלבים משטרתי, אימן חיים מליק כלבים לשם איתור מחבלים בבקעת הירדן. והיא זוכרת גם פגז שהרס את המקלט שבבית ילדותה.

"אם תשאלו בבית-שאן: איפה הכלביה", היא אומרת "איש לא ידע. אבל אם תשאלו איפה גר חיים הכלבן, אין אדם שלא ידע להצביע".
אל אותה בית-שאן של פעם, יהודית מתגעגעת לא אחת, ומשום כך קרובה ביותר אל ספרה הראשון: "צחוק מידרדר בשכונה, "שראה אור בהוצאת "עקד" ונערך על-ידי איתמר יעוז-קסט. הספר הוא געגוע לעיירה שהתמורות הפכו אותה לעיר עם בעיות מצוקה, זהו געגוע לשנות השבעים ולילדות שלה.

כל-כך הרבה רוך יש בדבריה של יהודית מליק-שירן, כמו מדברת בשירה גם בשפת היומיום.

אני תוהה עם יהודית, לאן נעלם "דור הנפילים?" היכן אבדה הילת-המשוררים של פעם?

-בצרפת ובאנגליה, עדיין נשמר מעמדה של השירה, לא כך אצלנו. ולא שנעלמו המשוררים, כלל וכלל לא! הם חיים וקיימים בינינו, פוריים ויוצרים. אלא שמבקרי הספרות, נוטים כיום לפרוזה יותר והשירה המתפרסמת היא שירה מוזמנת בעיקרה-וזה חבל. כיום לשירה אין מעמד, כולם כותבים פרוזה או מחזות.

אני מאמינה, שאם תינתן הפינה הראויה לשירה העברית, אצל המבקרים היא תתגלה לעיני כל. זה רק עניין של פרסומת כמו בכל דבר אחר.

מה ההבדל בין שירה לפרוזה?

לעניות דעתי, אין כל הבדל. מי שיוצר, מתעסק בבריאת-מילים ורק משתמש בשפה אחרת. בבסיס, אין כל הבדל בין השפה הפרוזאית לשפה השירה. כותב יכול להתפתח לכל כיוון: שירה, פרוזה או מחזאות.

אני גם מאמינה, שבשירים לא משנה האורך, ולא שום דבר אחר, חשובים: הלשון הספרותית, הדימוי והמטפורה.

ובכן, מה בין דימוי למטפורה?

-דימוי נעשה בשימוש ב"כף" הדימוי. "כמו השיער שלך, שהוא שחור כלילה," (היא מצביעה עלי). "או צחוקה של גלי, מזכיר לי צחוק של משב-נעורים," (היא משתמשת בי שוב).

האבחנה לדברים שנעשה בהם שימוש ב"כף הדימוי", זה הדמיון.
בעוד המטפורה לקוחה ממציאות היומיום: "הבטן שלי היא מחסן לכל הצרות שבעולם," -זו מטפורה, הלקוחה מן המציאות היומיומית. "מגירת הלב," זו מטפורה.

ומה בנוגע לחריזה ולאלמנטים נוספים בשיר?

-בשירת ימי הביניים או בבלדות, נזקקו הכותבים למשקל ולחריזה. זה היה סוג של תבנית נדרשת והכרחית. בשירה המודרנית, המשקל אינו הכרחי, השיר יכול להיכתב כמו...פתק. את גם לא צריכה פסיקים בשירה-רק מוטיבים, מטפורות והשילוב שביניהם הוא שמעניק את החשיבות לשיר.

קיימת גם האנשה. זה תמרור הנמצא בתוך השיר, לשון צבעונית, חזרה על מילים, מצלול האותיות שמושך את העין כשהקורא חש שיש מקצב שהוא חייב להיות בו. ולעתים, קריאה שנייה או שלישית וגם בקול רם, מגלה עוד רבדים באותו שיר עצמו.

מיהם המשוררים המובילים בעיניך, משוררים בני זמננו?

-המשוררים שהשפיעו עלי הם: חיים גורי, נתן זך, זלדה ז"ל, נתן יונתן ז"ל ויונה וולך ז"ל.

משוררים אחרים שאני מעריכה: רוני סומק, יוסי עוזר-שכותב יפה וייחודי, מרגלית מתיתיהו, אירית וייסמן-מינקוביץ: שהיא גם סופרת ומשוררת, דליה רביקוביץ ז"ל, הייתה גדולה בעיני. היא העלתה על המפה את נושא האלימות בין הורים וילדים, שהיה טאבו עד אז. בנוסף, היא חשפה את הסיפור האישי שלה בנושא זה.

גם שושנה בן עדי, היא משוררת נחשבת בעיני, שהתחילה משירה ועברה לציור ופיסול. אני אוהבת בשירים שלה את מקוריות השפה והחידוש הלשוני, היא בעיני בוראת עולם, מעלה נושאים ומתמודדת איתם.

האם את ממתינה ל"מוזה" שתשרה עליך, או שאת מסוגלת לכתוב שיר בכל מצב?

-מוזה עבורי זו השראה, מצב רוח שיכול להוליד שיר. זה יכול להיות בבוקר שאת קמה על רגל שמאל, או משהו שתופס אותי בלילה פתאום-מתוך חלום. אך גם האינטרקציה שלי עם הטבע, מראה בראשיתי שתופס אותי.

אבל לעתים יש את השגרה ויש אטימות בכתיבה, ואז אני יודעת שזה הזמן שלי לקלוט רשמים. בעת הזו, אני רואה תערוכות ועושה דברים לנפש. כי אדם צריך משהו לנפש כדי להתמלא באנרגיות אחרות.

-כבעלת הוצאת "בת אור", המוציאה ספרי- שירה, ספרי-ילדים וספרי-פרוזה האם אינך רואה כטעם לפגם שמשורר צריך לממן את הוצאת ספריו?

-ההוצאה שלי קיימת כשנה והחלה מתוך חיזור "עדתי", בין יושבת ראש ארגון אנ"י בסניף הירושלמי, לביני. היא ילידת רומניה ואמי גם ילידת רומניה - כך החל ה"רומן" בינינו. היא מפנה אלי אנשי ספר הרוצים להוציא לאור את כתב יהם ולהותיר לדור הבא צוואה רוחנית.

אבל לצערי, מקומה של השירה העברית כבר איננו על המפה הספרותית בארץ. אולי מיום שנתן יונתן עזב את ספרית הפועלים. אבל כרגע, גם אם למשורר טוב יש מסרים וכתיבה ספרותית איכותית, הקהל לא מבחין בו. לא קונים מספיק ספרי שירה, אין גמול לכותבים; וזה יהיה כך, כל עוד משרד החינוך לא יימצא מקום של כבוד לשירה.

על-פי מה, את בוררת את הספרים היוצאים בהוצאתך?

-הדברים החשובים לי, בספרים היוצאים בהוצאתי הם: הכתיבה והנושאים. לא כל אחד שכותב על השמש הזורחת בשמיים יכול להתקבל להוצאתי. אני מחפשת את החידוש שבכתיבה ואת האמירה.

סכמי לנו את סוגי השירה הקיימים?

-קיימת שירת ילדים - שמביאה איתה הרבה תמימות, פיוס, השלמה וקבלת האחר והשונה. בספרות למבוגרים, לא יכולים להתקיים הדברים הללו.

שירת הטבע - נפוצה מאוד בשירת ימי הביניים, אך גם בשירה המודרנית: שוב בעיקר בספרות הילדים. יש שירה פוליטית, או שירת מחאה שאינה פוליטית - הדנה בכל תיקון חברתי, ברצון לשנות סדרי עולם. כמוני, הרוצה לשנות את העולם ולא מצליחה, כי יסודותיו רקובים.

וקיימים שירי האהבה כמובן-שירת גבר לאשה או להיפך וגם שירי אישה לאישה, או גבר לגבר. אותן לסביות ואותם הומואים, שיש להם מקום נכבד בשירה העכשווית.

ונסכם במסר של יהודית מליק-שירן לכותבים:

כתבו הרבה וקבלו פידבקים רבים, דרך אתרי אינטרנט כמו NFC, העוסקים בכתיבה. היו פתוחים אל העולם כי השירה פותחת!
בנוסף, שיפרסמו את יצירותיהם, ולא יחששו לקבל כל ביקורת שתידרש. ביקורת רק מפרה את הכותב ובונה את הכתיבה שלו.