בפתיח לסיפור אמנון ותמר (שמואל ב, יג) אנו מתוודעים לדמויות הראשיות: אמנון, תמר - אחות אבשלום, ורעו של אמנון – יונדב בן שִׁמְעָה. שמעה היה אחיו של דוד. הוא מוזכר כבנו השלישי של ישי בסיפור משיחת דוד למלך על-ידי שמואל (שמואל א טז, ט), שם הוא נקרא בשם שַׁמָּה. יונדב, בנו, מתואר על-ידי הסופר המקראי כאִישׁ חָכָם מְאֹד (שמואל ב יג, ג). מעט מאוד דמויות בתנ"ך זוכות לתואר מחייב כל כך של אדם חכם, ביניהן – דוד ואביגיל. על אביגיל מעיד הסופר כי הייתה טוֹבַת-שֶׂכֶל (שמואל א כה, ג). התואר 'חכם' מתייחס, בין היתר, לאדם בעל תחבולות שיש לו כישרון לתכנן תוכניות לתועלתו. בתנ"ך התואר 'רֵעַ' מתפרש לא רק כידיד אלא כשם תואר למשרה נכבדה שבה נשא האיש – יועץ, ידיד, בן-לוויה. מסתבר כי יונדב בן שמעה החכם היה האיש הקרוב ביותר לאמנון, בנו ויורשו של המלך דוד.
בסיפור שלנו, אמנון מתאווה לתמר, אחותו החורגת (מאותו אב) ואחות אבשלום (מאותה אם). בדרך כלל התנ"ך אינו נוטה לתאר את דמויותיו מבחינה חיצונית אלא כאשר העלילה דורשת זאת. כאן מתוארת תמר כנערה יפה מאוד, שכנראה מושכת את תשומת לבו של אמנון. הוא אינו יכול לבקש את ידה של תמר ולהינשא לה, היות שהיה אחיה החורג, והרי התורה אוסרת על יחסים כאלה (ויקרא יח, ט; כ, יז), אך הוא בכל זאת משתוקק אליה: וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן-דָּוִד אָחוֹת יָפָה--וּשְׁמָהּ תָּמָר; וַיֶּאֱהָבֶהָ, אַמְנוֹן בֶּן-דָּוִד. אמנון יודע שאין ביכולתו לעשות דבר במקרה זה: וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן, לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה.
אהבתו של אמנון לתמר גורמת לו עצב גדול. רעו של אמנון, יונדב, מזהה את כאבו של אמנון ושואל אותו: מדוע הנך כה עצוב השכם בבוקר? אמנון מתוודה בפניו על אהבתו לתמר. יונדב מיד רוקם תוכנית שעל פיה יוכל אמנון לממש את תאוותו לאחותו. התוכנית הייתה כזאת – אמנון יעמיד פני חולה ויבקש שיביאו בפניו את תמר. במצב שבו הבן הבכור ויורש העצר חולה, המלך בהכרח יבוא לשאול בשלומו והתוכנית הייתה שבמעמד זה יבקש אמנון את אישורו של דוד להביא אליו את תמר. התירוץ היה שתמר תכין לביבות לאמנון וכך תבריא את לבו. לא ברור כיצד לביבות יוכלו לרפא את אמנון, אך זו הייתה בקשתו מאביו דוד וכמובן למלך לא הייתה כל סיבה לסרב לה. דוד שולח את שליחיו לתמר ונותן לה הוראה ללכת אל ביתו של אמנון. העצה של יונדב לאמנון חוזרת בסיפור שלוש פעמים, ובגרסאות שונות: פעם אחת מפי יונדב לאמנון, פעם שנייה מפי אמנון לדוד ופעם שלישית מפי דוד לתמר.
לא ברור מדוע מתעקש הסופר המקראי לחזור שלוש פעמים על העצה של יונדב. בדרך כלל המגמה של התנ"ך היא לצמצם ככל שניתן ואם יש חזרה משולשת הרי שיש לו בכך כוונה מיוחדת. הכוונה של הסופר היא להדגיש שיונדב נתן את העצה הרעה הזאת לאמנון. העצה מכניסה גם את המלך דוד לתוך תסבוכת טרגית, שכן המלך בעצמו נתן את ההוראה לתמר ללכת לאמנון ובכך פתח דלת לביצועו של מעשה הנבלה. הכוונה של יונדב הייתה לגרום לכך שהמלך עצמו לא יהיה פטור מאשמה. ואכן, אחרי מעשה אמנון בתמר נאמר: וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד--שָׁמַע, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּחַר לוֹ, מְאֹד. המלך כעס על המעשה של אמנון אבל גם על כך שהוכנס, שלא בידיעתו וברצונו, לתוך המזימה של אמנון. דוד לא מעניש את אמנון היות שגם בו, בדוד, דבק רבב אשמה - הוא איפשר את קיומו של מעשה העוולה.
העצה של יונדב, רעו של אמנון, בהכרח לא הייתה אמורה להביא לסוף טוב. ברור שמילוי תאוותיו של אמנון בתמר לא היה יכול לעבור בשקט וללא תגובה, בכל אופן לא אצל אבשלום אחיה. אבשלום היה ידוע כאדם כריזמטי ודעתן, בעל אישיות חזקה, שומר טינה אך גם מי שידע לכלכל את מעשיו בשכל. אבשלום היה בנה של מעכה בת מלך גשור ונכדו של מלך גשור. הייתה לו מגילת יוחסין של מלכים גם מאמו וגם מאביו, ובכך התעלה על כל שאר אחיו. לא מן הנמנע שאבשלום היה נוקם בסופו של דבר את נקמתה של אחותו ופוגע באמנון בשל חילול
כבודה, ובעיקר בשל הפגיעה בכבודו כאחראי על בני משפחת אמו. יונדב לקח זאת בחשבון, בתוכניתו.
למעשה, עצתו של יונדב הייתה עצה רעה בתכלית מלכתחילה. העצה הזאת הייתה יכולה להביא רק לדברים רעים על אמנון. חילול כבודה של נערה, שהייתה בת של המלך ואחותו של בן מלך, לא היה יכול לבשר טובות. על חילול כבודה של נערה פשוטה מן העם מטילה התורה עונש – תשלום פיצויים לאביה ובנוסף, הפוגע היה חייב לשאתה לאישה: כִּי-יִמְצָא אִישׁ, נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-אֹרָשָׂה, וּתְפָשָׂהּ, וְשָׁכַב עִמָּהּ; וְנִמְצָאוּ. וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ, לַאֲבִי הַנַּעֲרָ--חֲמִשִּׁים כָּסֶף; וְלוֹ-תִהְיֶה לְאִשָּׁה, תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ--לֹא-יוּכַל שַׁלְּחָהּ, כָּל-יָמָיו (דברים כב, כח-כט). על אחת כמה וכמה פגיעה בבתו של המלך ואחותו של בן מלך.
מעשה נבלה
חז"ל היו ערים לכך שעצתו של יונדב הייתה בהכרח רעה. חז"ל ראו בחוכמתו של יונדב 'חוכמה להרע': 'אמר רב יהודה אמר רב: איש חכם לרשעה' (תלמוד בבלי, סדר נזיקין, מסכת סנהדרין, דף כא, א). הוא השתמש בחוכמתו כדי לעשות רע. חוכמתו הניבה עצה שהייתה רעה מאוד לאמנון ובעצם הביאה עליו את קיצו. הרלב"ג הטיל את האשמה כולה על כתפי יונדב וטען כי אמנון לא היה נוהג כפי שנהג ללא עצתו ואישורו של ידידו: "והנה השיאהו לעשות מה שהיה קשה בעיניו עשייתו. אך כאשר ראה שהסכימה עצת יונדב בזה, התיר לעצמו עשייתה". כלומר, רק התערבותו של יונדב הביאה את אמנון לבצע את מעשה הנבלה באחותו תמר.
מדוע, אם כן, ייעץ יונדב לאמנון את העצה הזאת? הרי התנ"ך מעיד על כך שהיה אדם חכם מאוד והיה אמור להבין את התוצאות החמורות שהיו יכולות לקום מעצתו. במאמר זה ננסה להוכיח שיונדב עשה זאת בכוונה תחילה. על כך נפרט בהמשך.
כצפוי, אבשלום היה נחוש לנקום את נקמת חילול כבודה של אחותו, כבודו, וכבוד המשפחה כולה. הוא אינו נוקם בו במקום כי ידע שאמנון בוודאי מתכונן לכך. אבשלום אינו חמום מוח אלא איש צלול וקר רוח. הוא יודע לכוון את מעשיו בשקט אך בנחישות. הוא מתאפק ומחכה לזמן המתאים ובינתיים מתכנן את הנקמה. הוא מבקש מאחותו תמר להחריש – לא לדבר על כך עוד. כעבור שנתיים, כאשר הרושם של האירוע שכח ונשכח, הגיע הזמן המתאים. אבשלום מזמין את כל אחיו ונכבדי הממלכה לחגוג אתו את סיום עונת הנוקדים (הרועים). החגיגה נערכה בבעל חצור שבהר אפרים, שם רעו עדריו של אבשלום. מקום זה נבחר במיוחד על-ידי אבשלום בכדי לבצע את נקמתו היות שהיה מרוחק מירושלים ומכל עזרה שיכלה לבוא. החגיגות כללו הקרבת קורבנות לה' ועריכת סעודה גדולה לכל המכובדים. חגיגות מעין אלה נזכרות גם בסיפור דוד ואביגיל (שמואל א כה), וגם שם הן מסתיימות במוות, מותו של נבל בעלה של אביגיל. אבשלום מזמין תחילה את אביו, אך דוד ממאן לבוא בטענה שאינו רוצה להיות לטורח על אבשלום. לאור הפצרותיו של אבשלום מסכים דוד לשלוח את אמנון בנו ויורשו, בתור נציגו בחגיגות, ביחד עם כל שאר בני המלך.
במהלך החגיגות והסעודה נרצח אמנון. השמועה על הרצח לא איחרה לבוא לירושלים. בתחילה לא היה ברור מי נרצח שם, היות שעדיין לא הגיע כל שליח רשמי לחצר המלוכה עם הידיעה, אבל השמועה אמרה כי כל בני המלך נרצחו. דוד קם וקורע את בגדיו, שוכב על הרצפה, בכאב נורא ובאבל גדול ומתאבל על כל בניו. יונדב בן שמעה, רעו של אמנון, ממהר, משום מה, להרגיע את המלך. הגם שטרם ברור מה קרה בחגיגות בבעל חצור, יונדב בן שמעה כבר יודע. הוא אומר לדוד – אל תקח אל לבך ואל תבהל כי לא כל בני המלך מתו אלא רק אמנון לבדו: וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן-שִׁמְעָה אֲחִי-דָוִד וַיֹּאמֶר, אַל-יֹאמַר אֲדֹנִי אֵת כָּל-הַנְּעָרִים בְּנֵי-הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ--כִּי-אַמְנוֹן לְבַדּוֹ, מֵת... וְעַתָּה אַל-יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל-לִבּוֹ, דָּבָר לֵאמֹר, כָּל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, מֵתוּ: כִּי-אם אַמְנוֹן לְבַדּוֹ, מֵת. לא ברור כיצד דברים אלה יכולים לנחם את המלך שכן הבן החשוב לו ביותר הוא בנו הבכור וממשיכו בשושלת המלוכה.
בדברי יונדב הסדר מתהפך ו
דוד אמור להתנחם בכך שכל שאר בניו בחיים. בתרגום השבעים יש תוספת שדוד לא העניש את אמנון מפני שלא רצה להעציב אותו, כי אהב אותו, שכן היה בנו הבכור, מכאן אפשר ללמוד על חשיבותו של אמנון בעיני אביו. ככלל, יורש העצר היה האדם החשוב ביותר בממלכה אחרי המלך, ומכאן שדברי הניחומים של יונדב אינם סבירים ואינם מובנים. במזרח הקדום התייחסו בדרך כלל אל אחיו של יורש העצר כאל אויביו הפוטנציאליים ולכן היה נהוג למצוא דרך לנטרל אותם כדי שלא יעמדו בדרכו של יורש העצר – אם בהריגתם, אם בפיצוי שניתן להם כדי שלא ימרדו באחיהם (כמו מינוי לשליטי ערים בימי רחבעם ויהושפט), או אפילו שליחתם לגלות מחוץ לתחומי הממלכה. בדברי יונדב בני המלך הפכו פתאום חשובים יותר מאשר יורש העצר.
יונדב אף יודע את זהות הרוצח ואת הסיבה לרצח ואומר זאת לדוד: כִּי-עַל-פִּי אַבְשָׁלוֹם, הָיְתָה שׂוּמָה, מִיּוֹם עַנֹּתוֹ, אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ. עוד לפני כולם יודע יונדב כי הרוצח הוא אבשלום וכי הסיבה לכך היא הנקמה על חילול כבודה של אחותו תמר.
כוונת מכוון
בסופו של דבר הצופה בבית המלך מדווח על האנשים שמופיעים בפתאומיות מצדו השני של ההר וממהרים לבוא אל ארמון המלך. אז ממהר יונדב לנחם שוב את המלך בדבריו כי כל בני המלך חזרו בחיים: וַיֹּאמֶר יוֹנָדָב אֶל-הַמֶּלֶךְ, הִנֵּה בְנֵי-הַמֶּלֶךְ בָּאוּ: כִּדְבַר עַבְדְּךָ, כֵּן הָיָה. יש אישור לכך שצדק בדבריו הקודמים. שוב, לא ברור מדוע דברים אלה אמורים לנחם את דוד. עוד קושיה שמתעוררת כאן - מדוע דווקא יונדב, שהיה רעו של אמנון, מנסה להרגיע את המלך. הרי הוא עצמו, יונדב, היה אמור להיות שרוי באבל גדול מאוד על מות רעו אמנון. מדוע יונדב אינו מתאבל בעצמו ואף מנסה לשכך את אבלו של המלך? מדוע בכלל מוזכרים דבריו על-ידי הסופר המקראי? נראה שהדברים נכתבו בכוונת מכוון ולא במקרה. הסופר המקראי רצה להעביר אלינו את המסר העיקרי – ליונדב היה תפקיד מרכזי בסיפור אמנון ותמר. יונדב לא התאבל על רעו אמנון ואפילו ניסה לשכך את אבלו של דוד על מות אמנון. הוא ידע מיד כי הרוצח הוא אבשלום וזאת מפני שהוא – יונדב בן שמעה - קבע מראש את התוכנית ואת תוצאותיה. יונדב היה זה שרקם את המזימה שגרמה בסופו של דבר למות אמנון, והוא עשה זאת באמצעות שימוש בחוכמתו.
אך מדוע שיונדב יעשה דבר כזה? מדוע שיפעל נגד רעו אמנון ויביא למותו? את התשובה אפשר למצוא במבחן התוצאה. התוצאה של מות אמנון, הבן הבכור של דוד ויורש העצר, הייתה עלייתו של הבן השני למעמד יורש העצר. מי שנולד שני לדוד היה כלאב, בנה של אביגיל, שגם עליה נאמר כי הייתה חכמה מאוד. האם חוכמתם של שמעה ושל אביגיל היא זו שהביאה לתכנון המזימה שבסיומה נרצח אמנון, וכלאב תפס את מקומו? ייתכן שכן. ייתכן שאביגיל החכמה הבטיחה לפצות את יונדב בהתאם, אם יביא לעלייתו של בנה לשלטון.
בסופו של דבר, גם כלאב לא זכה למלוך. על סופו של כלאב התנ"ך סתם ולא אמר דבר. כנראה שסיפור מותו של כלאב היה ידוע לקוראים ולכן לא היה צורך לחזור על כך. ייתכן גם שנסיבות מותו של כלאב הועלמו על-ידי הסופר המקראי היות שהיו כרוכים בטרגדיה גדולה מאוד, טרגדיה שיכולה להשתקף בשמו/כינויו של כלאב – כִּלָּה-אב. בכל אופן, ברור כי בעת מרד אבשלום כלאב כבר לא היה בחיים היות שלא נזכר כלל במהלך אירועי המרד כטוען לכתר המלוכה. אבשלום היה השלישי בתור למלוכה ובתור שכזה זכה לאמונם של אנשי יהודה וכל ישראל, שציפו שימלוך במקום אביו, אחרי מותם של אחיו הגדולים ממנו, אמנון וכלאב.
לסיכום, יונדב בן שמעה היה הדמות העיקרית שעמדה ברקע לסיפור אמנון ותמר. הוא שגרם למותו של אמנון באמצעות המזימה שרקח. ייתכן שעשה זאת בעקבות תככיה של דמות חכמה אחרת, אביגיל אשת נבל הכרמלי, שנישאה לדוד. שניהם תוארו במקרא כאנשים חכמים מאוד, ולא בכדי.
ייתכן ששיתפו פעולה ביניהם ברקיחת המזימה. רצח אמנון היה יכול להביא להמלכת בנה של אביגיל למלך על כל הממלכה המאוחדת, ובאמצעותו יכלה אביגיל להגיע למעמד הגבוה ביותר של אישה בממלכה – מעמד הגבירה, אם המלך. ייתכן שאביגיל הבטיחה תשלום נאה ליונדב בתמורה לעזרתו. אביגיל החכמה ובעלת התחבולות תכננה להגיע לפסגה באמצעות מעשי רצח – הרצח של אמנון (באמצעות שליח שלא ידע שהוא כזה, אבשלום) ואולי גם הרצח של בעלה הראשון, נבל. הסופר המקראי ממשיך לכנות את אביגיל 'אשת נבל הכרמלי' לאורך כל ספר שמואל, גם לאחר שנישאה לדוד וגם לאחר שילדה לו את בנו כלאב, וזה יכול להעיד על גישתו השלילית של הסופר כלפיה. הוא לא ראה בה אישה ראויה לדוד.
על-פי הסופר המקראי, מה שנעשה בחטא לעולם לא יוכל לזכות בפרס, ומעשה עוול יגרור עונש ותשלום כבד. התשלום יהיה מותו של כלאב, בנה של אביגיל. בספר דברי הימים כלאב מופיע בשם אחר – דניאל – כלומר, דני-אל, האל דן את כלאב למיתה. ייתכן שהסופר, שאוהד מאוד את בית דוד, שינה את שמו כלאב כדי להרחיק את האשמה מאביו דוד. בתרגום השבעים שמו של כלאב כבר הופך ל'דלויה', כלומר ה' דלה אותו מעולם החיים והביאו אל עולם המתים. המטרה של הכינוי הזה היא להדגיש שכלאב עצמו לא חטא. ההתייחסות אל כלאב כצדיק חף מפשע מופיעה גם בדברי חז"ל. על-פי חז"ל (מסכת בבא בתרא פרק א, דף יז, א), כלאב היה אחד מארבעת האישים שמתו בעטיו של נחש (החטא הקדמון). במסכת אבות דרבי נתן (הוספה ב לנוסחא א פרק ב) נאמר כי כלאב בן דוד יצא מהול בלידתו. במסכת ברכות בתלמוד הבבלי פרק א נאמר כי שמו היה כלאב היות שהיה מכלים פני מפיבושת בהלכה. באוצר המדרשים (אייזנשטיין) חופת אליהו נאמר כי כלאב בן דוד היה בן התשעה שנכנסו בחייהם לגן עדן ולא טעמו טעם של מיתה מעולם. באוצר מדרשים (אייזנשטיין) יהושע בן לוי נאמר כי כלאב בן דוד חי בגן עדן. כלאב לא מת אלא עודנו חי ומשמש לפני אביו דוד ואתו יושבים כל הצדיקים ביניהם שלושת האבות, משה ואהרון, דוד ושלמה וכל מלכי בית דוד, חוץ ממנשה. הם ראו בו אחד מארבעת האנשים שלא ידעו מיתה מימיהם.
לסיכום, ברקע סיפור אמנון ותמר עמדו שני אנשים חכמים, יונדב ואביגיל, שניסו בכוח תחבולותיהם לשנות את המציאות לטובתם. הם לא הצליחו בכך. באמצעות הסיפור הזה ניסה הסופר המקראי להעביר לקוראיו את המסר החינוכי של תורת הגמול - הפועל אוון לעולם ייענש על חטאיו והעונש יבוא בזיקה ישירה למעשה העוולה.
