הזלזול כלפי השפה הערבית

את השפה הערבית, שעד לאחרונה הייתה אחת השפות הרשמיות בישראל, דוברים רק 26% מאזרחי מדינת ישראל הבוגרים, שהינם שיעור זעום, במיוחד לאור העובדה שאזרחיה הערביים של מדינת ישראל מהווים 21% מהאוכלוסייה.

המצב הזה הוא תוצאה של הזנחה של הציבור הישראלי בכלל. במשרד החינוך יודעים בדיוק כמה תלמידים בישראל לומדים מתמטיקה ואנגלית, אבל לא עוקבים אחר לימודי השפה הערבית. מדינת ישראל שוכנת במזרח התיכון, כל גבולותיה משותפים עם מדינות ערב ואזרחיה הערביים מהווים חמישית מאוכלוסיתה, אך פחות מ-5% מתלמידי התיכון בוחרים להיבחן בבגרות בערבית. פחות ממחצית מתלמידי חטיבת הביניים לומדים ערבית, אף שכיום אלה לימודי חובה עבורם, וב-2014 בוטלה בישראל חובת לימודי הערבית בכיתה י'.

רתיעה מהשפה

בישראל יש חובת לימוד ערבית רק בתקופת חטיבת הביניים במשך שלוש שעות שבועיות, אך אפילו חובה זו מחוררת בפתחי מילוט. כך או אחרת, הרוב המוחלט של אזרחי ישראל אינו מסוגל להתבטא בערבית, ולו ברמה בסיסית.

יש רתיעה ברורה מהשפה הערבית, וזו נתפסת כשפת האויב. כשאנשים שומעים מישהו מדבר ערבית באוטובוס, הם פוחדים. לכן, מי שלומד את השפה, לרוב לא לומד אותה מתוך תשוקה, אלא מתוך רצון להתקבל ליחידת העילית 8200.

מרבית בוגרי מערכת החינוך שלמדו ערבית, כולל המצטיינים שבהם, אינם מסוגלים לתקשר בערבית בתום לימודיהם, מה שפוגע במוטיבציה ללמוד. הסיבה לכך נעוצה בעקשות של מערכת החינוך להתמקד בערבית הספרותית ולא זו המדוברת.