שתי מדינות - לא להבהל

הצהרתו האחרונה של הנשיא טראמפ בעניין "פתרון שתי מדינות" (בלשונו הציורית "אני אוהב את רעיון שתי המדינות") עוררה כצפוי תגובות מימין ומשמאל בסקלה שבין דאגה לשמחה לאיד אך אין מקום לדוגלים ב"פתרון" הזה לשמוח באותה מידה שלמתנגדים אין סיבה לדאוג.

הכוחות הפועלים בממשלים האמריקניים מאז ומתמיד היו בעיקר ה-state department, מחלקת המדינה והבית הלבן, הממשל, כאשר למחלקת המדינה באופן מסורתי יש מדיניות פרו ערבית.

כשבראש ארה"ב עומדים נשיאים כמו אובמה או קרטר אז קיימת הרמוניה במדיניות החוץ הכוללת של ארה'ב בדגש למזרח התיכון, ובאה לידי ביטוי בלחצים על ישראל ל"מחוות" ולוויתור על נכסים אסטרטגיים ללא כל תמורה מעשית, אלא כדי ליצור אווירה שתאפשר משא-ומתן שמטרתו למסור עוד נכסים אסטרטגיים ללא תמורה.

לנשיא טראמפ לעומת זאת יש מדיניות פרו ישראלית שמתנגשת עם האג'נדה של מחלקת המדינה אך גם מושפעת ממנה כדי לאפשר פעילות תקינה ושיתוף פעולה הכרחי, ומכאן אמירותיו "המאזנות" של טראמפ לאורך כל הקדנציה שלו, על כך שישראל תאלץ לשלם מחיר משמעותי תמורת התמיכה הבלתי מסויגת של ארה"ב, ותצטרך להתפשר במשא-ומתן עם הפלשתינים, וזו האחרונה מדברת על "אהבתו" לשתי מדינות. מה שברור מעבר להצהרות הנשיאותיות, כי פתרון כזה רע לישראל גם אם הוא ישים ובזה אני מפקפק. ולמה?

איום חדש

שתי מדינות זה אומר מדינה אחת פלשתין, יודנריין, באיו"ש, בראשות הרשות, שתוך פרק זמן קצר תהפוך לחאמסטאן-2 מודל עזה לאחר שאנשי הפאתח יושלכו מהגגות, ומדינה שנייה, ישראל, על תושביה המעורבים ועל המשך המאבקים הלאומניים וה"חברתיים" הפנימיים, מלובים בתמיכת ה"עמותות" עם 'הרשימה המאוחדת' ושאר תומכיה ההיפרליברליים. כלומר, נוותר על הנכסים, נטפח איום חדש על הגבול המזרחי ונמשיך להתבוסס באותן הבעיות הפנימיות שמסכנות אותנו לא פחות מהחיצוניות.

הפתרון שלי הוא החלת החוק הישראלי על אזור c ומתן אוטונומיה מלאה (שבעצם קיימת דה פקטו) לאזור A בניהול הרשות הפלשתינית. בנוסף, אבו מאזן יתקשה ביותר, אם בכלל, לתת את חלקו בפתרון הזה. כלומר, להצהיר על ויתור על זכות השיבה ועל הכרתו בישראל כמדינת העם היהודי.

אבו מאזן יודע את זה ומבין שתוחלת חייו תתקצר דרמטית אם הוא חותם על ויתור כזה. אני מניח שטראמפ מבין את המורכבות שתארתי ואמירותיו נועדו ליצור אווירה מתאימה ומרחב תמרון להמשך מדיניותו המוצהרת כלפי ישראל.

בינתיים מעשיו מדברים בעד עצמם. המהפך באו"ם שמובילה ניקי היילי, הקיצוצים בתקציבי אונסקו ואונרא ושאר מסגרות "זכויות האזרח", השגרירות בירושלים, הסנקציות וביטול ההסכם עם אירן בקבלו את העמדה הישראלית – כל אלו מעידים על נחישותו לשמור על ישראל כמדינה חזקה, יציבה ויצירת מציאות סביבתית שתאפשר לה את כל ההגנות הדרושות לקיומה. לכן אין מה להתרגש מאמירות ויש לברך על המעשים. מעבר לכל ההשמצות המגמתיות מדובר בנשיא האוהד ביותר לישראל שכיהן אי-פעם בארה"ב.