אם לאחרונה ראיתם ילד או נער מניע את ידיו מצד לצד ואת האגן לצד הנגדי בצורות מוזרות כסוג של ריקוד לא ברור, כנראה שהוא למד זאת במשחק fortnite הפופולרי שלאחרונה כבש את הרשת בסערה. אמנם, מדובר כמו מרבית מהמשחקים במשחק נוסף שהמטרה היא לחסל את היריבים האחרים, לפעמים בתוך קבוצה שפועלת יחד ולפעמים בתור שחקן בודד. בעבודתי כמטפל בילדים ונוער, נשאלתי לאחרונה לא מעט לגבי מספר השעות ההגיוני שראוי ונכון שהילד או הילדה יעבירו מול מסך המחשב, בפרט אל מול המשחק הנ"ל. כאילו יש מספר זהב, לא מעט ונוקשה מדי שעלול לעורר את זעמו של המלאך הקטן, אך לא רב ומתירני מדי שיעיד עליי כהורה לא אחראי. כמובן התשובה לכך לא קיימת (לא לפי תורתו של כותב זה בכל מקרה) ומשתנה מהורה להורה ומילד לילד. אך ישנם מספר דברים נוספים אשר מתקיימים בזירת המשחקים הזו שנשגבים מעינו הבלתי מזויינת של המבוגר האחראי.

אין עוררין על כך כי זירת המשחקים של הילדים בדור הנוכחי והילדים בדור הקודם השתנתה ומספר השעות שילדים מעבירים מול המסכים גדל מונים רבים. יתרה מזו, מחקרים רבים מראים כי החשיפה למשחקי וידאו אלימים אכן מגבירה תוקפנות בקרב ילדים ומתבגרים. כמו-כן ראוי וחשוב לזכור כי רק לאחרונה ארגון ה-ICD (International Classification of Diseases) קבע כי "הפרעת גיימינג". כלומר, התמכרות למשחקי וידאו, היא הפרעה נפשית ממשית שקיימת וניתנת לאבחון כיום. נכון, הטכנולוגיה הביאה עמה משחקים יותר אלימים ומציאותיים, אך טענתי היא כי דבר נוסף מתקיים כיום יחד עמה, ואנחנו, המבוגרים שמצקצקים על הזמן המבוזבז שילדינו מעבירים בישיבה מול המסך בלנסות להרוג אחת את השני, לא טרחנו לשים לב אליו. אני מדבר למעשה על סוציאליזציה וחברותיות דרך משחקי רשת שמתרחשים בתוך המשחק עצמו, ממש כפי שילדים יכולים לעשות במשחק כדורגל ידידותי.

כאמור, מי שמביט על המשחק מבחוץ לא מסוגל לשים לב לניואנסים החברתיים שמתרחשים בזירת המשחק ולכן, מי שמבקש להבין אותם חייב תחילה להבין קצת את המשחק עצמו.

הכל החל כאשר הורדתי את המשחק המדובר fortnite. המשחק מתחיל כאשר אוטובוס ובתוכו 100 שחקנים (אנשים אמיתיים שיושבים כל אחד בביתו שלו). האוטובוס מחובר אל כדור פורח וטס מעל אי-ענק שהוא למעשה שטח המשחק. כל שחקן בוחר מתי לקפוץ מהאוטובוס ולצנוח אל מקום מסוים באי. ברגע הנחיתה, על כל שחקן לחפש כמה שיותר מהר כלי נשק שונים כדי לחסל את כל היריבים שמסביבו. מדי 3 דקות שטח האי מתכווץ כך ששטח המשחק קטן עד לכדי כך שכל השחקנים פוגשים זה בזה אם ירצו בכך וגם אם לא - עד שהשחקן או הקבוצה האחרונה נשארים בחיים. בזמן המשחק עצמו השחקנים מאותה הקבוצה מתקשרים באמצעות מיקרופון.

השחקנים הם ילדים ונערים מכל העולם והחלוקה לקבוצות של 4 מתבצעות רנדומלית. כך מצאתי את עצמי שוב ושוב משחק בכל פעם עם קבוצה אחרת, פעם עם ילד מארגנטינה, פעם עם נערה מפינלנד ובפעם אחרת עם בחור מבוגר עם ילדים משלו מצרפת. לאחר מספר משחקים פגשתי את יותם, נער בן 14 שהדריך אותי ברזי המשחק. הוא נהיה חבר שלי במשחק עצמו וכך שובצנו לאותה קבוצה ושיחקנו יחד באופן חוזר. עד לאותה הנקודה היה לי ברור כי מטרת המשחק היא להרוג את כל מי שנמצא סביבי כדי להיות האחרון שנשאר בחיים, אך באמצעות יותם שפעל כעת כמורה הדרך שלי, הבנתי כי מתרחשים היבטים שונים שאליהם ארצה להתייחס במאמר זה.

לערער על "משימת העל" עם תקשורת לא מילולית

הדמויות אשר שיחקנו יכולות לפצוח בריקודים מצחיקים או מורכבים. כך למעשה מפעם לפעם, דמויות שמטרתן היא להרוג זה את זה עצרו' ובמקום לירות אחת בשנייה - פצחו בריקוד, במן אקט של שלום. הן עשו זאת למרות שאין להן יכולת לדבר אחת עם השנייה (כי הן לא באותה הקבוצה) וכך כל שחקן חס על חייו של השחקן מולו. פתאום, מטרת המשחק המוצהרת, הרי היא להישאר אחרון בחיים, הפכה לשולית, והמטרה הראשית הפכה לכיף בצורה יצירתית עם ילדים ונערים אחרים מסביב לעולם. הדבר משול לשתי קבוצות כדורגל ממדינות שונות שלא דוברות את שפת הקבוצה היריבה, שמתחילות להתמסר בכדור, להקפיץ אותו ולהמציא חוקים חדשים במקום לנסות ולהבקיע גולים כדי לנצח במשחק. סביר כי לא נראה או נשמע על תופעה שכזאת במגרש המשחקים האמיתי והלא וירטואלי. בתוך הפלטפורמה של משחק רשת מתאפשרת רמת תקשורת בין אישית אשר מתבצעת גם ללא מילים. באמצעות ריקודים (אותם ריקודים שאתם רואים את בנכם/בתכם מבצעים בבית כחיקוי של המשחק) מתערערת "משימת העל", הרי היא להרוג את כל המשתתפים האחרים ומתאפשרת הנאה שמורכבת משיתופיות והדדיות ולא רק על תחרותיות ומלחמה. אני מאמין כי שני מרכיבים אלו התפתחו באופן טבעי וספונטני בין מיליוני השחקנים בכדי למלא את הצורך הראשוני שעולה מתוך משחק רשת משותף - הרי הוא הצורך לא להיות לבד, לשחק, לפגוש ולהכיר אנשים נוספים, ולא רק לחסל דמויות שהמשחק עצמו מייצר באופן מלאכותי.

מעשי בריונות של החזקים על החלשים

תופעת הבריונות היא תופעה מוכרת וחובקת עולם. ילדים חזקים מתאגדים ומציקים לחלשים מהם. לא אדון כעת בסיבות הפסיכולוגיות או האישיותיות שיכולות לעמוד מאחורי אקט בריוני, אך התופעה לא פסחה על עולם משחקי הרשת. במשחק המדובר, קבוצה מנוסה לעיתים מאתרת שחקן חדש או חלש ולמעשה כולאת אותו בכלוב עם מלכודות. הרשת מוצפת בסרטונים של קבוצות הצליחו ללכוד noobs (שחקנים חדשים) בתוך כלוב ולהוציא אותם להורג תוך צחוק מתגלגל ואושר רב. אינני יודע לומר האם התחושה של אותו שחקן חלש/חדש דומה לתחושה של ילד הסובל מבריונות במציאות, אך חשוב לדעת כי אספקט זה קיים גם בפלטפורמות של משחקי רשת משותפים ועלול בהמשך הדרך להפוך לתופעה פוגענית כפי שאנו מכירים אותה כיום בבתי הספר וברשתות חברתיות.

מעמד חברתי בראי סוציו-אקונומי

המשחק fortnite הוא משחק "חינמי". כלומר, אפשר להוריד אותו מכל מחשב ולשחק מבלי לשלם אגורה. לכן תופתעו לשמוע כי למרות והמשחק עצמו לא נמכר בכסף, הוא הכניס 223 מיליון דולר בחודש אפריל 2018 בלבד. הסיבה להכנסות היא האפשרות של השחקנים לקנות בכסף אביזרים ויזואליים לדמויות שאותם הם משחקים. כלומר, לכל שחקן יש את היכולת לרכוש (בכסף אמיתי) מצנחים בצבעים שונים ובעלי אפקטים מרהיבים, ריקודים נוספים מורכבים אף יותר, פריטי לבוש ודמויות בעלות מראה שונה. הדמות היא עדיין אותה דמות, עם אותן כוחות ואותן נשקים, ההוצאה הכספית לא מגדילה את הסיכוי לנצח במשחק. ועם זאת, ילדים ונערים מוציאים ממיטב כספם (או כספי הוריהם) כדי לרכוש את אותם מוצרים לדמויות שלהם. דרך שיחות שהתקיימו בקליניקה, מחוץ לגבולות המשחק עצמו, גיליתי כי הרכישות הללו משולות לילדים שבאים לבית הספר עם הלבוש היוקרתי/המגניב ביותר. כל אחד יכול לבוא עם ג'ינס וחולצת בית ספר. אבל מי שמגיע עם ג'ינס של מותג מעצבים ושם על חולצת בית הספר מעיל יוקרתי, עם כל הצער בדבר, מקבל יחס אחר מהסביבה בבית הספר. כך גם גיליתי לגבי המשחק. אם אתה לא משקיע כסף - היחס אליך במשחק ומחוץ אליו יהיה שונה, ממש כשם אתה ילד עני מגיע בלבוש מוזנח אל קבוצת השווים.

מעשי חמלה ורוחב לב

קשה לצפות למעשי חמלה ורוחב לב במשחק שמטרתו המוצהרת היא להרוג את כל היריבים ולהיות האחרון ששורד, אך אקטים אלה קיימים בצורות רבות במשחק. אחד מני האקטים שבלטו בעיניי היו סביב שחקנים חזקים שלוקחים תחת חסותם שחקנים חלשים. אותם שחקנים מקצועיים עובדים קשה מאוד כדי לגרום לשחקן החלש ליהנות מהמשחק ולשרוד עד הסוף. כוונתי היא ששחקן זה היה יכול להתמקד רק בעצמו ולנצח במשחק, אך הוא בוחר לשמור על שחקן חלש אחר, לתת לו נשקים והשאיר אותו בחיים, זאת למרות שזה מקטין את סיכויי הזכייה שלו עצמו. קריאות האושר של השחקן החלש שלהפתעתו הצליח לנצח את המשחק ולהישאר אחרון בהחלט מעניקה סיפוק רב לשחקן המנוסה שליווה אותו, וזאת למרות שלא ניצח בעצמו. הדבר משול לאח גדול שמלווה את אחיו הקטן במסע משותף. במקרה הספציפי שלי, יותם, אותו נער בן 14, היה יכול להיות (באופן מטאפורי כמובן) אחי הגדול ולהוביל אותי בשדה הקרב אל הניצחון. ארחיב ואומר שאם מדובר בפעילות שחוזרת על עצמה אפשר לראות בזה כחונכות של ממש. שיתוף פעולה בין יחסי כוחות לא שווים שמעניק משמעות ותחושת מסוגלות הן לקשר שנוצר ביניהם והן לשחקן החלש והחזק בנפרד. על בסיס אקט של שותפות זו מבוססים כיום ארגוני צדקה, פרויקט חונכות כמו פר"ח, צופים, השומר הצעיר וכו'.

לכן, לפי דעתו של כותב מאמר זה, בפעם הבאה שאתם מתלבטים אם הילד קיבל די ויותר זמן מסך, תזכירו לעצמכם שיכול להיות שגם בתוך המשחק עצמו מתקיימת למידה חברתית. ישנן מעמדות, יש בריונות, יש מעשי חמלה, יש תקשורת בצורות שמעולם לא התנסינו בהן, יש עולם מלא בתוכן - חיובי ושלילי גם יחד, הדורש את תשומת לבכם ואולי גם את מעורבותכם. השאלה הנשאלת היא האם הייתם ממהרים למנוע מילדכם לצאת ולשחק בחצר עם חברים באותה המהירות? האמנם, חשוב שהוא ירוץ ויפעיל את עצמו ולא "יתקע מול המסך כל היום", אך בהינתן ואכן מתבצעת אינטראקציה חברתית חשובה, האם יש מקום לבחון מחדש את המתירנות שלנו לגבי משחקי רשת ואולי אפילו לעודד אותם למשחקים אלה?