הם לא פליטים

החלטתו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, לבטל את התשלומים לאונרא - סוכנות הסעד והתעסוקה ל"פליטים" הפלשתינים - מהווה איתות חשוב לגבי הצורך בהתפכחות בינלאומית מהמשך התמיכה בחזון הפלשתיני של פתרון "בעיית הפליטים" על-ידי "שובם" לישראל וקבלת רכושם הנטוש מ-1948.

"חזון השיבה" - שמשמעותו בראיה הערבית/פלשתינית הוא חיסולה הדמוגרפי של מדינת ישראל - מתבסס על פירוש מסולף של החלטת עצרת האו"ם 194 מ-11 בדצמבר 1948. ההחלטה עסקה בהשגת שלום כולל בין ישראל לבין שכנותיה הערביות, במסגרתו תינתן לפליטים שיסכימו לחיות בשלום עם שכניהם היהודים, האפשרות לשוב לבתיהם או להיקלט כאזרחים במדינות ערב.

אופציה שנייה זו, כמו גם התניית פתרון בעיית הפליטים בהשגת שלום כולל, הביאו לדחייתה הגורפת של ההחלטה על-ידי מדינות ערב וההנהגה הפלשתינית. רק בסוף שנות ה-60, בהשפעת פטרוניהם הסובייטיים ותמיכת חסידיהם בעולם השלישי, הכירו הערבים בהחלטה 194 תוך סילוף מהותה, וזאת על-מנת להופכה לאבן יסוד לטענה משפטית כוזבת ל"זכות שיבה".

מספרם של הפליטים הפלשתינים ממלחמת 1948 נתון במחלוקת בין חוקרי התקופה, ונע בדרך כלל בין 600,000 ל-750,000. על-פי הגדרת הפליטות במשפט הבינלאומי, החל מהאמנה לענייני פליטים משנת 1951 וכלה בהגדרות עיתיות של נציבות האו"ם לענייני פליטים (UNCHR), הרי שרק אלו שנאלצו לנטוש את מקום מגוריהם בנסיבות מוגדרות ניתנים להגדרה כפליטים, וזאת אם לא התאזרחו במדינות מושבם (כפלשתינים בירדן למשל) ובכפוף לתנאים נוספים.

מעמד הפליטות הוא זמני ואינו עובר בירושה, ולפיכך צאצאי הפליטים אינם מוכרים על-פי המשפט הבינלאומי כפליטים, גם אם אינם חיים בארץ מוצאם המקורית של אבותיהם. הענקת זכות זו לפלשתינים על-ידי אונרא הייתה לפיכך פריבילגיה חריגה, שלא הוענקה מעולם לקבוצה/קהילה כלשהי, והיא מרוקנת את מושג הפליטות ממשמעותו המקורית. לו היו הפליטים הפלשתינים מוגדרים בהתאם למשפט הבינלאומי, כשאר הפליטים בעולם במאה השנים האחרונות, היה מספרם הנוכחי עומד על כ-20,000 איש לכל היותר ולא על 5 מיליון כנטען על-ידי ההנהגה הפלשתינית ואונרא.

אונרא החלה בפעילותה ב-1 במאי 1950, בהתבסס על החלטת מועצת הביטחון 302 מ-8 בדצמבר 1949, במטרה "לבצע בשיתוף פעולה עם הממשלות המקומיות את תוכניות הסעד והתעסוקה הישירות, כמומלץ על-ידי משלחת הסקר הכלכלי [של האו"ם]", כמו גם "להיוועץ בממשלות המזרח הקרוב בנוגע לצעדים שיינקטו על-ידן לקראת הזמן בו יפסק הסיוע הבינלאומי לתוכניות הסעד והתעסוקה". הסוכנות הייתה אמורה לסיים את העברת האחריות לפליטים למדינות ערב עד סוף שנת 1950 לכל המאוחר, ולהיות מפורקת ב-30 ביוני 1951, עם סיום תמיכת האו"ם בתוכנית התעסוקה. תחת זאת, הנציחה הסוכנות את קיומה ל-70 שנה בקירוב, תוך האדרה עצמית מתמשכת והנצחת "בעיית הפליטים" תחת מצג שווא הומניטרי.

לאחר התבוסה במלחמת ששת הימים, החלו אש"ף והמוסדות שהקים בירדן ובלבנון לפרסם "מחקרים" העוסקים בסוגיית הפליטים והמציגים את מרבית הפלשתינים כפליטים. כך למשל, מוצגים כרבע מאזרחי ישראל הערביים כפליטים במולדתם ומוגדרים "פליטים פנימיים". בנוסף קיימים פליטים פלשתינים לא מוכרים על-ידי אונרא גם במדינות ערב נוספות, כמו עירק, סעודיה ולוב.

דוגמה למחקר מעין זה היא ספר שיצא בשנת 2010 בהוצאת מכון המחקר הפלשתיני אל-זיתונא היושב בביירות, לפיו כשני שלישים מבני העם הפלשתיני (6.8 מיליון מתוך 10 מיליון) הם פליטים - רשומים ולא רשומים כאחד. מספר הפליטים הלא-רשומים עמד לפי מחקר זה על 2.1 מיליון (הנתונים מתייחסים לשנת 2008). מובן שמספרים אלו עולים במהלך השנים, מתוך מגמה להעצים את סוגיית הפליטות ותחושת הקורבן התמידית הפלשתינית.

הפלשתינים יכולים כמובן לקבוע את הגדרתם הם למושג הפליטות, אך על מדינות העולם לדחות מכל וכל הגדרה כוזבת זו, העומדת בניגוד מוחלט לקריטריונים המשפטיים והמנהגים הבינלאומיים, לא כל שכן - לראות בה בסיס לתמיכה כספית וחומרית חסרת תקדים. התקדימים ההיסטוריים והמשפטיים במאה השנים האחרונות - החל ממיליוני פליטים גרמנים, פינים, רוסים, ואחרים לאחר מלחמת העולם השנייה, דרך מיליוני הפליטים ההודים והפקיסטניים בעקבות חלוקת תת-היבשת, וכלה בפליטי הפלישה הטורקית לקפריסין - מעידים, כי הגישה המקובלת לפתרון סוגיות פליטים היא יישוב מחדש ולא "החזרת המצב לקדמותו".

ההתעקשות הפלשתינית הבלתי מתפשרת על "זכות השיבה" יונקת את כוחה מאלמנטים דתיים, ומטרתה היא הנצחת הבעיה ולא פתרונה. מדיניות זו, כפי שבאה לידי ביטוי בפסק ההלכה של מופתי פלשתין, השייח מחמד חוסיין, גורסת שכל פליט המקבל פיצוי כספי בגין אדמתו הוא בחזקת כופר המסייע לאויבי האיסלאם, ולפיכך על ה"פליטים" להתמיד ולחכות לקבלת אדמתם.

חוסיין מייצג בפסיקתו קו עקרוני ועקבי של הרשות הפלשתינית מיום כינונה, המצביע על חתירתה להנצחת "בעיית הפליטים" וחוסר עניינה המוחלט בפתרון הסכסוך. לפיכך, על ישראל לעשות כמיטב יכולתה להחדרת נתונים ועובדות אלה לתודעת הקהילייה הבינלאומית, שכן רק התפכחות כוללת ממצג השווא הפלשתיני עשויה לקדם השגת הסדר מדיני.