לא בפעם הראשונה מתגלה הפרקליטות במלוא מערומיה. זה קרה לה בעבר אין ספור פעמים - ולכן חשוב להזכיר את הפעם הראשונה שבה הציבור עמד על האפשרות שבמערות האפלות של מערכת אכיפת החוק מתרקמים, לעתים, קנוניות מכוערות במיוחד.
זה קרה ב-1974. מדינת ישראל החבולה ממלחמת יום הכיפורים נדהמה לנוכח מציאת גופתה של החיילת רחל הלר מתחת לגשר סמוך לכביש תל אביב-חיפה. הציבור דרש תוצאות והמשטרה מיהרה לנפק "חשוד".
יורם ביכונסקי, חברה של רחל הלר, נראה כמו החשוד האידיאלי. אומנם פציעתו הקשה בעת המלחמה טירפדה, לכאורה, כמה מן הממצאים הפורנזיים, אבל זה לא הפריע לקצין משטרה, מנוול מאין כמותו, לומר לאמו של יורם ביכונסקי בפרוזדור של בית המשפט כך: "אני מצטער, גב' ביכונסקי, אבל בנך הוא הרוצח...".
ייצגתי את יורם ביכונסקי באותה העת - והמאבק היה ממש מתיש. גם השב"כ התערב בחקירה, מה שהעלה את החשש שמשהו אפל עלול עוד להתרחש. אבל לא ויתרנו. יורם ביכונסקי הוחזק בתא מעצר סמוך לים, בעיצומו של החורף, מה שהגביר את ייסוריו. בשלב מסוים באו החכמולוגים של המשטרה והציעו לו "להודות" בגרימת מוות ברשלנות.
הרגשתי כמעט חסר אונים. מערכת שלמה התייצבה במלוא עוצמתה כדי לחלץ הודאה מפי הלקוח שלי. בתחילה אפילו לא נתנו לי להיפגש עם יורם ביכונסקי - ועל-כן נאלצתי לפנות לבית המשפט העליון בעתירה מאוד מיוחדת שנקראת הביאס קורפוס. בלטינית, "הבא את הגופה".
רק לאחר 43 ימים התרצה מי שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה,
מאיר שמגר, והורה על שחרורו של יורם ביכונסקי. אבל בכך לא תמה הפרשה. המשטרה מיהרה להציב בפני הציבור "חשוד" חדש - את
עמוס ברנס. ושוב חזרו השוטרים על כל אותם שטיקים וטריקים שהיו מאז ללחם חוקם - ועמוס ברנס שלא היו לו את אותן העוצמות שהיו ליורם ביכונסקי "הודה" וגם שחזר.
בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע אותו מבלי לשים לב לכל המחדלים, העיוותים והשקרים ומעשי הנבלה שנעשו בהשראתו ובהובלתו של פרקליט מושחת בפרקליטות מחוז חיפה. בית המשפט העליון דחה את ערעורו. מי שישב בראש ההרכב היה השופט
חיים כהן שלימים הצטער מאוד על החלטתו - ואף הגיע לבית הסוהר כדי להפציר בעמוס ברנס שיגיש בקשת חנינה. עמוס ברנס סירב. הוא טען לחפותו - והסביר שמי שמגיש בקשת חנינה מודה, למעשה, בכך שהוא ביצע עבירה.
עמוס ברנס שוחרר ממאסר לאחר שמונה שנים, אבל הוא לא הרפה. הוא דרש משפט חוזר. נפגשתי עימו לא אחת - ורק הבקשה הרביעית שלו למשפט חוזר נענתה. שופטת בית המשפט העליון
דליה דורנר הציגה מכלול של עיוותים שנעשו במהלך המשפט. הפרקליטות לא ניהלה משפט חוזר. היא הסכימה לזיכויו של עמוס ברנס. בהמשך הוא דרש וקיבל מיליוני שקלים כפיצוי.
איש מן האחראים בפרקליטות ובמשטרה לא השתתף, אישית, בתשלום הפיצויים לעמוס ברנס. איש מהם לא נתן את הדין.
