המאבק סביב בחירתה של פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון גרם לחשיפה ציבורית של הליכי מינוי השופטים. הציבור למד הרבה על העסקות, המאבקים הפוליטיים, האינטריגות, מינוי מקורבים לתפקידי שיפוט ועוד. המידע שדלף בשפע לימד את הציבור הרחב מה שאחרים ידעו זה מכבר בכל הנוגע להתנהלות שאינה נוגעת לתפקידי השיפוט. מערכת המשפט נגועה בכל הפגמים של המערכת הפוליטית.
מותר כבר לומר בגלוי שהכזבים, בהם הלעיטו את הציבור במשך שנים רבות על כך ששיטת בחירת השופטים אצלנו הינה הטובה בעולם שוב אינם זוכים לאימון.
למרבה הצער, השופט המזוהה כיום יותר מכל עם אובדן האמון במערכת המשפט הינו נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק. העיתונות מלאה בדיווחים על העדפותיו, מקורביו, שנאותיו, הקשר הבלתי פוסק שהוא מקיים עם גורמים פוליטיים ואחרים לקדם את הנושאים והמועמדים הקרובים לליבו, ויכולת התמרון הפוליטית המרשימה שלו.
כאשר מידע זה מצטרף אל התפיסה השיפוטית של נשיא העליון, התמיכה באקטיביזם השיפוטי והשאיפה לשררה באמצעות העצמת כוחו וסמכויותיו של בית המשפט העליון, התוצאה היא הסתייגות גוברת של חלקים נכרים בציבור ואי אימון גובר במערכת המשפט.
ברור כי לרעה זו חייב להימצא פיתרון רדיקלי ודעת הקהל נכונה כיום לקבל פתרונות כאלו. הפיתרון הרדיקלי היחיד שיש בכוחו להשיב את אמון הציבור במערכת המשפט הינו תיחום השופטים לתפקידי שיפוט בלבד. יש לגרום לכך ששופטים לא יוכלו לכהן בשום תפקיד שאינו שיפוטי וכל פונקציה שאינה שיפוטית הנדרשת במערכת המשפט, אסור שתתמלא על-ידי שופטים מכהנים.
המסקנות המעשיות מגישה זאת הן רבות מאוד. אציין ואנמק בקצרה כמה מהן:
א. ביטול חברות שופטי בית המשפט העליון בוועדה לבחירת שופטים.
חברות שופטי בית המשפט העליון בוועדה לבחירת שופטים ומשקלם המופרז בוועדה גרמו לכך שבכפוף לפשרות פוליטיות מסוימות, הפך בית המשפט העליון למועדון סגור ואחיד למדי בדעותיו, החוסם בפועל מועמדים שאינם מתיישרים עם הקו השולט בו, או שהינם מאיימים מדי בשל כישרונם. עצם העובדה שאין סיכוי למנות מועמדת מבריקה שדעותיה מייצגות בבירור זרם מרכזי מתון, הינה ההוכחה הטובה ביותר עד היכן הגיעה הסתאבות הליך הבחירה.
זאת ועוד, עקב הכוח שיש לשופטי העליון בנושאי מינויים בכל המערכת, השאלה מי מקורב לשופטי העליון באופן אישי ולמי, ועקב קירבה זו יש סיכוי להתמנות, הפכה להיות השאלה המרכזית בתהליך המינוי.
לא ניתן לחשוב על גורם המכרסם יותר באמון הציבור במערכת המשפט מאשר ההשקפה כי מינוי שופטים אינו הליך ענייני, אלא הליך פוליטי למעשה. הנוכחות והמשקל שיש לשופטי העליון בוועדה לבחירת שופטים מרעילה את הליך הבחירה ומרעילה גם את האווירה בקרב השופטים המייחלים לקידום.
אם סבורים ששופטים צריכים להיות מעורבים בהליך המינוי, מדוע לא לבחור את חברי הוועדה ממאגר השופטים בדימוס, שאינם חלק מהמערכת? מדוע שופטים בדימוס שכיהנו בבית המשפט המחוזי לא יתאימו לכהונה כזאת? הבעיה אינה חוסר מועמדים מתאימים מהמגזר השיפוטי! נקרא לילד בשמו - הבעיה היא רצונו של בית המשפט העליון לשמור על הוועדה לבחירת שופטים כבסיס כוח, כמבצר אסטרטגי.
ב. פסילת מועמדות שופטים לתפקידים ממלכתיים בטרם תעבור תקופת צינון משמעותית מכהונתם.
הדוגמה הבולטת ביותר הינה נושא מינוי מבקר המדינה. אם המבקר הנוכחי נבחר בהיותו מכהן כנשיא בית המשפט המחוזי, מתעורר חשד כבד שהוא לא יישב בחיבוק ידיים ופעל בהיותו שופט כי ייבחר לתפקיד זה. פעילות כזאת מחייבת מגע עם הצמרת הפוליטית ומכאן כל אחד יכול לעסוק בניחושים באופן עצמאי. אמון רב תהליך בחירה כזה אינו יכול לעורר.
כך הדבר בכל תפקיד אליו יתמנה שופט מכהן. ללא תקופת צינון משמעותית ילווה כל הליך בחירה של שופט מכהן לתפקיד ציבורי ברינונים על האמצעים והשיטות בהם נרקח המינוי.
ג. הכפפה מלאה של הנהלת בתי המשפט למשרד המשפטים והעברת כל תפקיד מינהלי במערכת למנהלים מקצועיים.
הנהלת בתי המשפט הפכה מגורם מינהלי גרידא לגורם רב כוח בתוך מערכת המשפט, גורם ששופטים רבים רואים בו כמאיים על אי תלותם השיפוטית. גורם זה מפקח על עבודת השופטים מהבחינה המינהלית, ויש לו עקב כך השפעה בלתי ישירה, לא מעטה, על קידומם של שופטים, על תנאי השירות שלהם, על זכאותם לטובות הנאה מסוימות [שבתון] ועוד.
מעולם לא עלה בידי להבין מדוע חייב שופט למלא תפקיד זה ובמה כשירותו המינהלית של שופט עדיפה. הטעם היחיד למינוי שופט הינו שמינוי זה נשלט על-ידי המערכת ובראש ובראשונה נשיא בית המשפט העליון. לא בכדי מצוין תמיד כי מנהל בתי המשפט הנוכחי הינו "חביבו" של נשיא בית המשפט העליון.
ברור כי באמצעות השליטה במינהל בתי המשפט יש לנשיא בית המשפט העליון אמצעי שליטה נוסף בשופטים וכך נחלשת עוד יותר אי תלותם המעוגנת בחוק. למרות שלא ניתן פרסום לנושא רגיש זה הרי המשטמה שרוחשים שופטים רבים להנהלת בתי המשפט אינה בגדר סוד.
אין להתפלא כי נשיא בית המשפט העליון, הנאמן לשיטתו, תמיד טען כי על הנהלת בתי המשפט להיות לגורם עצמאי לחלוטין מבחינה מינהלית, הנפרד ממשרד המשפטים. ברור שאני שולל גישה זו בתוקף וסבור כי יש לנתק לחלוטין את השופטים מההיבט הניהולי של מערכת המשפט ולהכפיף נושא זה לסמכותו הבלבדית של שר המשפטים.
לשופטי בית המשפט העליון ושופטים אחרים אין להעניק אלא מעמד מייעץ לא מחייב. עצמאות השופטים במילוי תפקידם דווקא תגבר אם ההיבט המינהלי של התפקיד לא יופקד בידי שופטים. כמובן יש להקפיד על כך ששום גורם מינהלי לא ינקוט בסנקציות נגד שופטים וכל סנקציה הננקטת חייבת להינקט בהליך מיוחד והוגן.
אם נצליח לתחם את השופטים לתפקידם השיפוטי ואם נדאג לכך שהשופטים יעסקו אך ורק בתפקיד זה ויימנעו מלהקדיש מרצם וזמנם לנושאים אחרים, נתרום תרומה רבת משמעות להשבת אמון הציבור. במצב הדברים היום, כאשר הציבור מתחיל לעשות אנלוגיות בין מרכזי המפלגות למערכת המשפט, אנו מצויים במדרון חלקלק שסופו עלול להיות התמוטטות אמון הציבור במערכת המשפט.
