במלים עוקצניות, רוויות לעג ליריב מר ונמהר, נוהג הימין לתקוף את השמאל, ולהפך, כאשר בלא מעט מהמקרים מתחוללת בשל כך מהומת אלוהים. השמאל הפוליטי זוכה לכינויים כמו "הסמרטוט האדום", "פושעי אוסלו", ו"צפונבונים" - כינוי לאותם צעירים וצעירות מפונקים ואמידים, המתגוררים בווילות פאר, הנוהגים במכוניות יוקרתיות והמבזבזים את כספי הוריהם. ובכלל - השמאל מצטייר פחות או יותר כ"סמול".
אלא שכינויי הגנאי מומטרים גם משמאל. מועצת יש"ע, למשל, קרויה בפי מתנגדיה "מועצת פשע" והמתנחלים - "מתנחבלים". פרופסור ישעיהו לייבוביץ', עליו השלום, חולל בשעתו מהומה רבתי כשביטא את סלידתו מהמנטאליות של צה"ל בשטחיה של יש"ע וראה בה התנהגות של "יודונאצים". בוואריאציה על אותו ביטוי כונו האשכנזים בפיהם של בני עדות המזרח "אשכנאצים" בשל יחסם הבוטה אליהם.
שכרון-ניצחון
בספרו "פנקס שרות" כינה
יצחק רבין, עליו השלום, את יריבו לסיעה,
שמעון פרס ז"ל, "החתרן הבלתי נלאה" ות
יוסי ביילין כ"פודל של פרס".
בנימין נתניהו כונה בפיו של
יצחק שמיר, מאותה מפלגה, "מלאך חבלה". באהוד ברק דבק הגינוי "אהוד ברח", שהדביק לו
צחי הנגבי על מבצע-צאלים שכשל, ואילו שמו של
יאיר לפיד סורס בפי מתנגדו ל"יהיר לפיד", בשל שיכרונו מניצחונו בבחירת לשעבר לכנסת.
הגדיל לעשות הרב
עובדיה יוסף שראה ביאיר לפיד "מנוול" וב"בית היהודי" "בית של גויים". והגדיל עוד יותר לעשות בשעתו
דודו טופז, שבאסיפת-בחירות של המערך כינה את חברי הליכוד "צ'חצ'חים" - ביטוי שעלה למערך בלא מעט קולות לליכוד.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
