מדינה בהפרעה: על מגבלות שלטון החוק

מדינת ישראל חולה מזה זמן במחלה אוטואימונית קשה. היא לא תמות מזה, אך משלמת ועוד תשלם מחיר יקר בשל המחלה הזו, בחיי אזרחיה, בבריאותם ובכספם.

המדינה, כמו גוף האדם, מורכבת מאיברים ייעודיים המבצעים את תפקידיהם השונים באופן המאפשר חיים לגוף השלם. אף איבר אינו מסוגל לראות במבט-על את טובת הגוף בכללותו; האדם, כמו המדינה, בריא כל זמן שכל איבר תורם את תרומתו והמכלול כולו מתפקד בהרמוניה. כאשר מערכת החיסון מגיבה בעוצמת יתר לאיום מסוים או תוקפת איברים בגוף עצמו, מתפתחת מחלה אוטואימונית - מערכת החיסון משקיעה את מיטב משאביה במלחמה באיום מבלי לקחת בחשבון את פגיעתה הקשה בגוף עליו היא אמורה לגונן. התוצאה היא סבל רב וירידה דרמטית בתפקוד, עד כדי נכות מלאה ואפילו מוות. טיפולים שונים עשויים לרסן את המתקפה אך כמעט תמיד פוגעים בגוף בדרכים אחרות.

מערכת אכיפת החוק במדינה, ממשטרת ישראל ועד ליועץ המשפטי לממשלה, משולה למערכת החיסון של הגוף. והמערכת הזאת, דְבֵקה במשימתה ללא מורא וללא משוא פנים, הכניסה את המדינה לתהליך הדומה לדלקת אוטואימונית בשנתיים האחרונות. חקירות ראש הממשלה בנימין נתניהו ברוח ה"שוויון בפני החוק" ו"קטנה כחמורה" והגשת כתבי האישום נגדו בכפוף לשימוע הם מקרה קלאסי שבו מערכת אכיפת החוק עושה את עבודתה המקצועית נאמנה אך פוגעת באינטרסים מהותיים עוד יותר של המדינה, המצויים כולם מחוץ למנדט שלה.

אדגיש את מה שבעיני הוא מובן מאליו: אני בדעה שכל הנוגעים לחקירות נתניהו, מרוני אלשיך וצוות החקירה ועד אביחי מנדלבליט ועוזריו, מלאו את תפקידם לעילא ולעילא. הסיבה לחקירות נתניהו לא הייתה נטייתם הפתאומית של אלשיך ומנדלבליט שמאלה, לא קונספירציה מכוונת, לא ניסיון פוטץ' ולא משפטיזציית-יתר של שלטון הפקידות, "החונטה" או ה-deep state. הסיבה לכך היא שמערכת זו פועלת במסגרת חוק העונשין בלבד ואינה אמורה או מסוגלת לקחת בחשבון את ההשלכות המדיניות, הביטחוניות והגיאופוליטיות הרחבות יותר של מעשיה. בראייה הרחבה יותר, מערכת אכיפת החוק פעלה כאן כגולם שקם על יוצרו, מחשב העל של ספינת החלל שמחליט להרוג את כל האסטרונאוטים כדי שלא יפריעו לו בביצוע המשימה. הבנאליות של הרשע, סליחה, של שלטון החוק.

מסיבה זו בדיוק כתבתי במאמרי השני בטרילוגיית המאמרים על פרשות נתניהו, אריה בחורף, שמנדלבליט נדרש כאן להחלטה אמיצה, יותר חכמה מאשר צודקת, הרואה את טובת המדינה מעבר לקוּף המשפט הפלילי. לצערי, מנדלבליט בחר להיות יותר צודק מאשר חכם. והאמת? כמו במשל העקרב והצפרדע, הוא לא יכול היה להחליט אחרת. משפטנים מחויבים בראש ובראשונה לתקינות ההליכים, מבלי שמי מהם, כולל מנדלבליט עצמו, יוכל לעוות את הדין לטובת טיעונים חוץ-משפטיים. אפילו פיקוח נפש דוחה רק את השבת, לא את תקינות ההליכים, כפי שפסיקות בג"ץ קבעו לא אחת למגינת ליבם של חפצי החיים.

נתניהו איננו הנפגע העיקרי מהחלטת מנדלבליט - הנפגעים העיקריים הם מדינת ישראל והדמוקרטיה הישראלית. "תרחיש הבלהות שאין גרוע ממנו" עליו התרעתי מתממש לנגד עינינו כבר בימים אלה. ראש ממשלת ישראל, המתפקד גם כשר הביטחון, שר החוץ ושר הבריאות(!) הקדים את הבחירות ונאלץ כעת, בנוסף לנשיאה באחריות שאין שני לה, להשקיע במקביל משאבים קריטיים במאבק משפטי של שנים, להוות כולנו. ולא רק שתפקודו ניזוק (compromised) בהכרח כתוצאה מכך, כחיה פצועה המסוכנת שבעתיים, נתניהו אינו בוחל בכל אמצעי במלחמה על חייו הפוליטיים, ממתקפה אישית על אנשי מערכת אכיפת החוק ועד לזריעת קיטוב ופלגנות חסרות תקדים. וכפי שצפיתי, המאבק על גורלו רק מלכד סביבו את מעריציו ומאדיר את ההילה שלראשו לפי עקרון ההכבדה (the handicap principle): היכולת להמשיך ולהנהיג בקור רוח על-אנושי כשהוא חבול ופצוע, למרות כל הרדיפה והלחצים, רק מדגישה את תכונותיו התרומיות יוצאות הדופן של האיש; תארו לכם את תפקודו של נתניהו כשהוא במיטבו, ללא נטל הפרשיות על ראשו.

חקירות נתניהו הן לא המקרה היחיד שבו מערכת אכיפת החוק עושה את עבודתה נאמנה ועדיין חוטאת לטובת המדינה. הסרת מינויו של יואב גלנט למשרת הרמטכ"ל בשעתו בשל היותו עבריין בנייה תחמן וכוחני, ומינוי בני גנץ, שעמד אז במבחן המוסרי אך היווה ברירת מחדל מכל בחינה אחרת, היא דוגמה נוספת. האם מבצע עמוד ענן היה קצר, ממוקד ותכליתי יותר, ומסתיים באקורד ניצחון שהיה מרתיע את החמאס מלייסר את יישובי עוטף עזה בשנה האחרונה, תחת פיקודו של גלנט ולא של גנץ? לעולם לא נדע, כמובן, אבל הסוגיה רוויה בדם. הרי בתחבולות תעשה לך מלחמה ורמטכ"לים אמורים לעמוד בראש פירמידה שכל מטרתה היא חציית גבולות, תרתי משמע, הפעלת כוח ותחמון (outsmarting) האויב עם כל טריק שאינו בספר. אין מדובר כאן במינוי שופט מושחת העלול לעוות את דינם של עשרות או בראש עיר מושחת העלול למעול במיליונים - כאן מדובר בדיני נפשות, בגורלם של אלפים, בעצם קיומה של המדינה.

סוגיה זו נוגעת לא רק למינוי רמטכ"ל. בשנים האחרונות נפלטו משירות מספר רב של קצינים בכירים, עתירי ניסיון, יכולות והבטחה, בעיקר על-רקע של יחסי מין אסורים וגישת ה"אפס סובלנות". כמעט תמיד מדובר היה בקצינים מוערכים שנמנו על הטובים שבמערכת. אז מה, תאמרו, הרי אין אדם שאין לו תחליף - נקדם במקומם קצינים אחרים, טובים באותה מידה, רק מוסריים יותר. אז זהו, שלא תמיד יש כאלה; פעמים רבות החלופות פשוט טובות פחות. וכשמדובר בשופטים וראשי ערים, הציבור בקושי ירגיש בהבדל.

כשמדובר בקצינים העשויים לעשות את ההבדל בין חיים למוות, בין ניצחון למפלה, במיוחד בנסיבות בהן אין הזדמנות שנייה, החלופות הפחות טובות פשוט לא טובות מספיק. אולי הכל שפיט; אבל לא הכל שריד. בחיים האמיתיים, שופט מת הוא שופט רע.

פרשת אלאור אזריה היא דוגמה נוספת. הפארסה המיותרת הזו לא נבעה מנטייתה השמאלנית של התביעה הצבאית. היא נבעה מכך שראשי המערכת, האמורים לראות במבט-על את טובת המדינה בכללותה, הכפיפו עצמם לחוק השיפוט הצבאי, שאינו אמור או ערוך להתייחס להיבטים המורליים (morale, לא moral), הביטחוניים והמדיניים הרחבים יותר של הפרשה.

אבל הביטוי הטראגי ביותר של מגבלות שלטון החוק הוא ללא ספק כשלונה המתמשך של ישראל במלחמתה בטרור, כשידיה כבולות בידי משפטנים המקדשים את אמנוֹת המלחמה הבינלאומיות למול אויב הרומס אותן ברגל גסה, יורה טילים לעבר אוכלוסייה אזרחית ומקדש שחיטת תינוקות בעריסתם. לא ארחיב כאן בעניין זה מאחר שהתייחסתי אליו באריכות במאמר אתיקה לדמוקרטיה חפצת חיים. אומר רק שהישראלים הרבים המאמינים שהחיים קודמים לכל טיעון משפטי אינם נגד שלטון החוק; הם פשוט מבינים את מגבלותיו. היועמ"ש לממשלה ובית הדין הגבוה לצדק היו אמורים לתפקד כמבוגר האחראי במשחק הבלמים והאיזונים בין הרשויות ולרסן את מערכת אכיפת החוק כשהחלטותיה פוגעות בציבור אותו היא אמורה לשרת. אבל הם בשר מבשרה של המערכת ושיפוטם מוגבל באותה מידה. וכאן הטרגדיה. בטרור היה צריך להילחם על-פי אמות המוסר שלו ולהכריעו כבר לפני שנים. עזריה היה אמור לעמוד לדין משמעתי, לא פלילי. ואת פרשות נתניהו היה צריך לתעל לביקורת גלויה, לא לפלילים, ולתת לציבור לשפוט אותו בקלפי. זה כבר לא יקרה ואנחנו נמשיך לשלם את המחיר.