כידוע, חוק-היסוד "ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי" פגש מתחילת ברייתו, ובמיוחד לאחר אישורו בכנסת, במסע של פסילה והתנגדות: בתקשורת המשודרת, בנאומים פוליטיים ובהפגנות מאורגנות ברשות הרבים. בלטו במיוחד הפגנות המוניות, שבמרכז אחת מהן היו ערבים ובמרכזה של אחרת - דרוזים. חלק לא מבוטל מן ההתנגדות לחוק בא גם מגורמים שמחוץ למדינה ובראשם כמובן מדינות וארגונים ערביים.
ראוי לציין במיוחד את קולות המחאה הקשים (שכאמור גם בוטאו בהפגנה רצינית) מצד בני המיעוט הדרוזי. מסתבר, כי רבים מביניהם רואים פגיעה דווקא בכך שהחוק כאילו משווה את מעמדם לזה של הערבים, ופוגע כביכול בברית הדמים הקיימת בין הציבור הדרוזי והציבור היהודי. מפלגה יהודית ציונית חשובה ניסתה ואולי גם הצליחה למשוך אליה קולות של דרוזים בבחירות בהכריזה כי בחוק-הלאום ממש "ירו בגב של אחינו הדרוזים"... המרירות בקרב דרוזים הגיעה לכדי דרישה שלא לארח פוליטיקאים יהודים שתמכו בחוק-הלאום.
בית המשפט הגבוה לצדק, מצידו, בחר שלא לדחות על-הסף עתירות כנגד חוק-היסוד הזה, וקבע שהן יידונו בפני הרכב מורחב של 11 משופטיו. ככל הנראה, מועד הדיון הזה אינו רחוק. בינתיים גם כבר הוגשה בכנסת החדשה הצעת-חוק לביטול חוק-הלאום.
מובנת בהחלט פסילת החוק מצד אלה המתנגדים לעצם החזון הציוני. המאבק של הציונות עם תוקפיה הנו עמוק ורב-שנים והוא מתנהל מול מיגוון יריבים קשים, החל משוללי עצם זכות הקיום של מדינתנו, וכלה באלה שאמנם מסתגלים למסגרת המדינתית, אך מתנערים מכל הכרה בקשר של עם-ישראל לארץ-ישראל. בין אלה אפשר למצוא את אלה המכחישים את עצם קיומה של לאומיות יהודית.
צריך להוסיף כי חוק-הלאום גם אינו משקף את דעתם של אותם יהודים, ואיתם שאר אזרחי ישראל נאמנים, שפשוט אינם מחזיקים בציונות כאידיאה מדריכה. אלה מוותרים על הקשר של חיינו בהווה אל ההיסטוריה הארוכה של עם-ישראל, הם לא מכירים בתפקיד שיש למדינה כלפי יהודי התפוצות, תרבותם וגורלם, ומעדיפים לתאר את ישראל כ"מדינת כל אזרחיה". לגבי קבוצה זו חוק-הלאום הוא בגדר מעמסה מיותרת.
מחוקקי חוק-היסוד הזה ותומכיו, לעומת כל אלה, רואים בו ביטוי חשוב לערכים ולהישגים העיקריים של התנועה הציונית לדורותיה. לטעמי, אזרחים (ערבים) של ישראל שהפגינו נגד החוק תוך הנפת דגלים פלשתינים, דווקא תרמו להבליט את החשיבות של חקיקתו.
המאמר הנוכחי נכתב בעיקרו אל מול אותה ביקורת שהתעוררה דווקא מתוך הציבור הציוני (אולי גם בהשפעת השיח מהמקורות הבלתי-ציוניים). לא תהיה כאן התייחסות נוספת לטענות מטעם מתנגדי הציונות. באותה מידה גם לא יהיה טיפול במניעים הפוליטיים של תוקפי החוק.
טענה שמשמיעים גם כאלה שמזדהים כציונים היא, כי לנוכח ההתנגדות שהתעוררה, היה אפשר לוותר על חוק-הלאום או לפחות להימנע ממנו בתקופה זו - באשר החיים הציבוריים מתנהלים ממילא ברוח הלאומיות היהודית המובנת-מאליה, עם כל הסמלים והטקסים - ולא צריך לייצר ניגודים מיותרים עם לא-יהודים שרואים בו פגיעה במעמדם - אפילו אם אין סכנה לזכויותיהם.
לכך יש לומר, כי גם מעבר להצהרה הרעיונית והסמלית, יש לחוק-היסוד הזה על סעיפיו חשיבות מעשית-עקרונית לחיים הציבוריים, שלא ראוי לוותר עליה. ראוי לציין כי יש בחוק גם ביטוי לעקרונות שלא פורשו במגילת-העצמאות.
אפשר לדמות מצב עתידי, שבו תובא לפני בג"ץ עתירה המערערת, בשם ערך השוויון, על כל המשאבים שהמדינה משקיעה ומפעילה בהקשר היהודי. זה יתייחס, למשל, לשימוש המעשי בלוח השנה העברי, לציון ממלכתי של חגים וימי זכרון יהודיים, לתוכנית לימודים הכוללת מקורות והיסטוריה יהודיים, למפעלי שימור והנצחה הקשורים ליהדות העולמית וכן לטיפוח התרבות היהודית בתפוצות - זאת בעוד קיימים במדינה אזרחים-שותפים שממש אינם מעוניינים בכל זה. מעכשיו, קיים בסיס חוקתי למניעת עתירה כזאת.
חשיבות מיוחדת יש לחוק בנושא הקשר עם העם היהודי. סעיף 6 לחוק מנוסח במונחים מעשיים:
(א) המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם.
(ב) המדינה תפעל בתפוצות לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי.
(ג) המדינה תפעל לשימור המורשת התרבותית, ההיסטורית והדתית של העם היהודי בקרב יהדות התפוצות.
נכון כי מדינת ישראל נהגה בפועל ברוח זו, עוד לפני חקיקת חוק הלאום, אך גם כאן היה יכול עותר לבג"ץ לטעון כי משאבי המדינה, שיש לו שותפות בהם, מבוזבזים ללא בסיס משפטי על עניינים שאינם נוגעים לאזרחיה.
לעניין זה נזכיר, כי איש לא יעלה בדעתו לחייב את מדינת ישראל על-פי-חוק שהיא תדאג למשל לשלומם והגנתם של דרוזים או ארמנים או צ'רקסים כלשהם שחיים בארצות-חוץ ואינם בני המדינה, או להטיל עליה לקדם במדינות העולם את המורשת הכללית של אותם עמים. חוק-היסוד הזה, על כל פנים, עושה את ההבחנה.
נפנה עכשיו לטענה העניינית המרכזית המושמעת כנגד החוק, דהיינו כי משתמעות ממנו כביכול אפליה וקיפוח של האזרחים שאינם יהודים, וכי בכך נפגע העקרון החשוב של שוויון אזרחי בפני הדין.
יש לומר כי אכן, בפועל קיים יסוד אמיתי לטענתם של אזרחים ערבים כי מדינת ישראל, ואולי יותר מכך גם החברה היהודית, אינן נותנות להם יחס של שוויון אמיתי. זוהי מציאות-חיים קיימת, הנמשכת לאורך השנים (אמנם גם יש להיסטוריה הציונית בעבר חלק בנסיבות שהביאו ליצירתה). עם זאת, למצב זה אין קשר לחוק-הלאום החדש; עיון בסעיפיו מראה כי מנסחיו ממש דאגו לכך שהוא לא יכיל פגיעה בשום אזרח. יחד עם זה, גם די ברור כי ביטולו של חוק הלאום לא יתרום דבר לצמצום האפליה הקיימת. אולי כאן המקום להמליץ בפני הקורא שלא עשה כן, לטרוח ולקרוא בעצמו את החוק, התופס
עמוד אחד בספר החוקים.
עלתה בציבור (לרבות מטעם קבוצת "משפטנים בכירים") הצעה להוסיף לחוק הלאום הוראות שיבטיחו את השוויון האזרחי. אנמק כאן את דעתי כי לרעיון זה אין צידוק טוב.
הקשיים והנזקים הנגרמים על-ידי התנהלות המפלה ערבים לרעה - ויש כאלה - אכן דורשים תשומת-לב ומאמץ לתקן את המצב ככל האפשר - אך צריך להבין, כי בהתחשב בהתנהלות החיים הקיימת במדינה, תיקון חוק-הלאום על-ידי הוספת סעיף שיבטיח שוויון כללי לבני העמים השונים, תעורר קשיים ותצריך התמודדות חדשה שממש אינה דרושה עכשיו. המחוקקים יצטרכו לתת דעתם על נוהגי אפליה קיימים שבינתיים נחשבים כנחוצים.
אביא כאן מספר דוגמאות לכך.
חוק-השבות הקיים (שתוכנו נרמז בחוק-הלאום בסעיף קיבוץ הגלויות) גורם כמובן לאפליית אזרחים (למשל בתחום הזכות לאיחוד משפחות); מתבצעות בדיקות ביטחוניות, ברובן נחוצות, הכרוכות באפליה; זה חשוב לדאוג לצמצום הפגיעה ברווחה ובכבוד של נבדקים - אך הדרך לכך לא אמורה להיקשר לחוק-הלאום; פטור מגיוס, הנהוג לגבי ערבים, הוא בלתי-שוויוני - אך חוק-הלאום אינו מסגרת מתאימה לעסוק בו; סעיף של שוויון לאומי כללי עשוי להיות מאותגר על-ידי כל אפליה-מתקנת המיועדת לשלב בני מיעוטים במערכות המדינה; ועוד פרט: אם תתקיים מדיניות המכוונת במיוחד לתרום לשיפור המצב בישובים דרוזיים - הרי סעיף של שוויון יוכל רק להוסיף סיבוך.
בסופו של דבר, חוק-הלאום אינו מיועד מעיקרו לתקן במדינה את גילויי אי-השוויון שעל-רקע שיוך לאומי ככל שאלה אכן קיימים בפועל. בנסיבות הנוכחיות יש להסתפק בכך שתוכן החוק אינו מרע את המצב מבחינה זו, ואין מקום להרחבת הוראותיו בנסיון להתגבר על הקיפוח הקיים.
עם זאת יש מקום להוסיף לחוק דבר-הבהרה שגם ייטול את העוקץ מכל פרשנות המציגה אותו כמפלה. לזה באה הצעה כדלקמן.
עקרונות היסוד מנוסחים בסעיף 1 של חוק-הלאום, כך:
(א) ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל.
(ב) מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית.
(ג) מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי.
אני מציע כאן להוסיף עוד פסקה לסעיף ראשון זה:
(ד) במימוש ההגדרה העצמית הלאומית על-פי חוק זה, תימנע כל פגיעה או הפחתה בזכות כלשהי של אזרח המדינה בן עם אחר.
תוספת כזו תסיר ספק לגבי כוונת המחוקק ותיטול כל בסיס מהטענה שהוא יוצר אפליה. אפשר להניח כי לתיקון המוצע כאן יהיה גם ערך הסברתי, כעזרה להתמודדות עם ביקורת בפורומים בינלאומיים.
נכון להזכיר עוד יתרון אפשרי לשיפור המוצע כאן. אני רואה אפשרות רחוקה, שמא מישהו ינסה בעתיד להשתמש בחוק-הלאום כדי לקדם מדיניות שתפלה לרעה אזרח לא-יהודי. לא-מיותר שתהיה בחוק חסימה מוחלטת בפני שימוש שכזה.
