הסיכוי לשינוי

המערכת המפלגתית בישראל מקרטעת כבר זמן רב - והמפלגות אינן מצליחות למלא בהצלחה את תפקידן: תיווך בין הציבור לשלטון, במישור הרעיוני והארגוני גם יחד. אילו לפחות היו המפלגות מציבות מועמדים טובים לתפקידים נבחרים - דיינו; אבל אפילו משימה זו אינה מתבצעת כראוי, כפי שראינו לאחרונה במפלגות הגדולות.

נסתפק באזכור העובדה שלליכוד ולמפלגת העבודה כבר אין "חברים" של ממש, אלא רק "מתפקדים" -חלקם שכירים-לשעה של קבלני קולות למיניהם. אם נוסיף לכך את השחיתות השבה ומתגלה במימון מועמדים על-ידי בעלי הון - ואת החשודים בפלילים ש"קדימה" היא בֵּיתם - התמונה העגומה הופכת לסכנה ממשית.

התופעה של שקיעת המפלגות, הטריוויאליזציה של הפוליטיקה והדגש התקשורתי על רכילות אישית, מוכרת גם בדמוקרטיות אחרות. נדגיש ונאמר: אין דמוקרטיה ללא מפלגות - וה"רחוב" הוא תחליף מסוכן. גם הטלוויזיה מסוכנת: היא מרדדת את הפוליטיקה והופכת אותה לזירת אגרוף ו/או במת בידור. ייתכן שהפוליטיקה האמריקנית יכולה לשאת על גבה תופעות אלה, לרבות חישוקי הממון והשלטון - אבל לא כך הדבר בישראל, שבה הבעיה חמורה יותר וההכרעות קריטיות יותר.

רִענון מוסד המפלגות, הפיכתן למוקדים של השקפות עולם שונות, פתיחת ערוצים להידברות בין חברי המפלגה לנבחריה (פעם קראו לזה סניפים) ותהליך מסודר של בחירת נציגים טובים - כל אלה יחזקו מאוד את הדמוקרטיה בישראל ואת היכולת לקבל הכרעות. מפלגות של ממש היו תורמות גם ליציבות המערכת הפוליטית ומפסיקות את החיפושים אחר פתרונות-סרק, כמו בחירה ישירה של ראש הממשלה וההצעה התואמת והנואלת להנהיג בישראל משטר נשיאותי. מה שנחוץ קודם כול הוא שהמפלגות יציגו אלטרנטיבות ממשיות בפני הבוחרים בנושאים הבוערים.

התמורה הדרמטית בראשות מפלגת העבודה, עם בחירתו של עמיר פרץ, הקדמת הבחירות והקמתה של מפלגת "קדימה" הן הזדמנות לבחון את מפת המפלגות שעשויה להצטייר בעתיד הקרוב. ארבע המפלגות הגדולות- הליכוד, העבודה, ש"ס ושינוי - קיבלו בבחירות 2003 כ-70% מהקולות (83 מנדטים). בבחירות 2006 מצטרפת אליהן מפלגת "קדימה", וכמובן נשאר הייצוג הקבוצתי הנפרד של החרדים, הערבים ואולי שוב הרוסים. מכאן שכל "האחרים" - השמאל הקודם (מר"צ), הימין החילוני הקודם (האיחוד הלאומי) והימין הדתי (מפד"ל) - ייאלצו להיאבק קשות על מעמדם הנפרד במפה המתרקמת. המפה אולי תהיה חדשה, אבל האישים שבצמרת הם אותם אישים - וזה מה שכל-כך מעניין במצב שנוצר. ננסה עתה לשרטט בקווים כללים את המפה הזאת במישור הרעיוני בשלושת התחומים הקריטיים של הפוליטיקה בישראל: חוץ וביטחון, חברה וכלכלה ודת.

ההינתקות החד-צדדית מעזה לא פתרה, כמובן, את בעיות-היסוד של הסכסוך בין ישראל לפלשתינים, אבל היא הזיזה את רוב מצביעיו ומנהיגיו של הליכוד "קדימה", לכיוון מרכז המפה. בתחום החוץ והביטחון, המרחק בין הקצוות בימין ובשמאל נותר כשהיה - ואילו בתווך, ההתפרשות של עמדות המפלגות בשאלת עתיד השטחים זזה כולה שמאלה.

זו אינה חדשה מרעישה, כי גם הציבור כולו זז באותו כיוון: לעומת הרוב שהתנגד להחזרת שטחים לפני הסכם אוסלו, קיים עתה רוב יציב למדי של כ-70% שתומך בהינתקות מלאה או חלקית מן השטחים. בחירתו של פרץ מציבה עמדה יונית חד-משמעית לצד הפרגמטיזם הפשרן שנקט שרון בתמיכת מפלגת העבודה, והציבור יצטרך עתה לבחור בין אמירות נעלמות בדבר "פשרות כואבות" לבין נכונות להגיע להסכם שלום מוסכם עם הפלשתינים.

בהנחה שהטרור הפלשתיני לא יתחדש, שמפלגת העבודה לא תמוסס את המסר וש"קדימה" תאמר דברים ברורים, ייתכן שבפעם הראשונה מאז 1967 תהיה לנו מערכת בחירות שתעסוק סוף-סוף בעניין האמיתי. הדבר ישפיע גם על המפלגות האחרות: מר"צ תשמוט את שרידי הביטחוניזם; המפד"ל תתחיל לשים לב למה שמתרחש במדינת ישראל פנימה; ואפילו שינוי וש"ס יצטרכו לגלות לבוחרים מה עמדתן לגבי עתיד השטחים.

התמונה שציירתי לעיל חדה מדי, כי הפוליטיקה מעגלת ומערפלת, אבל אין ספק שנוצר סיכוי מוחשי לכך שהנכונות הקיימת בציבור לתמוך בהיפרדות מהשטחים (ולו במחיר התבצרות מאחורי גדר) תתורגם לפוליטיקה אלקטורלית בבחירות הקרובות. במקרה כזה, עמיר פרץ צודק: הוויכוח הוא על עקרונות אוסלו (בניגוד להסכם אוסלו), בדבר הכרה הדדית בינינו לבין הפלשתינים.

מהפכה גדולה עוד יותר עשויה להתרחש בתחום החברתי-כלכלי. ייתכן מאוד שזה יהיה הנושא המרכזי בבחירות ואולי חשוב יותר מאשר עניני הביטחון, אם הרגיעה תימשך. גם זה יהיה תקדים בפני עצמו כי הבוחר הישראלי - להוציא מקרים ספורים, כמו בחירות 1992 - העדיף בעבר את נושא הביטחון.

החידוש הגדול הוא הקישור בין עתיד השטחים לבין הרווחה החברתית בישראל. ממשלה שמוכנה להפריט בתי-סוהר בטענה שזו הדרך היחידה לממן מיבני כליאה אנושיים (ומוסיפה, למרבה הגיחוך, שזה "יעיל יותר"), תצטרך להסביר סוף-סוף איך היה לה תקציב להתנחלויות, כולל אלה שהיא עצמה הגדירה כ"לא-חוקיות".

באותו אופן יהיה צורך להבהיר - במילים פשוטות, ולא בעגת סיסמאות ה"צמיחה" - כיצד תרומות מזון לחסרי-כול הפכו למוצר טלוויזיה שמבזה את העניים. כללו של דבר, האידיאולוגיה הכלכלית-חברתית (האמריקנית) שהזינה את המדיניות של ממשלת שרון, בהנהגת בנימין נתניהו, תצטרך לעמוד במבחן דעת הקהל לנוכח אלטרנטיבה אמיתית (וגם אנושית) שמציג עמיר פרץ בעקבות הדוגמה של כמה מדינות אירופיות.

גם באירופה קיימת השפעה של הגלובליזציה וגם שם גדלו תשלומי ההעברה לנפש, בעיקר בגלל הזדקנות האוכלוסיה, אולם מאז תאצ'ר חדלו שם לדבר בסיסמאות נבובות נוסח "השמן והרזה" של נתניהו, ונקטו מדיניות כלכלית שקולה ומאוזנת. הדיון הציבורי בנושאים חברתיים, שהחל כבר בימים אלה, יצטרך לעסוק במקומות עבודה חדשים, בתקצוב שירותי רווחה, בדאגה לנוער מנותק ולעולים רוסים ואתיופים שטרם נקלטו, וכיוצא באלה - ולא ב"סוציאליזם" שחי עדיין רק אצל עיתונאי מכובד אחד או שניים בעיתון הארץ.

במפה המפלגתית החדשה יהיו שמאל וימין גם בנושאי פנים, וזה יחייב הן את העבודה, הן את הליכוד והן את "קדימה" להתחרות על התואר "חברתי" - והרי זה לכשעצמו חידוש מרענן שכבר נתן אותותיו במפד"ל ועשוי להוציא את ש"ס מקליפתה העדתית. גם שינוי תתקשה להסתתר מאחורי הרטוריקה האנטי-דתית ותיהפך למפלגת ימין קטנה לזכויות המעמד הבינוני.

בקיצור, המפלגות יידרשו להתמודד עם העובדה שבישראל של 2005 חיים כמיליון וחצי מבוגרים וילדים בחוסר-כבוד, ורובם אינם "עצלנים" שלא רוצים לעבוד, או אמהות חד-הוריות ש"מגיע" להן לסבול, או חרדים וערבים ש"אסור" להם להוליד כל-כך הרבה ילדים. כל אלה הם אזרחים שהמדינה חייבת לדאוג להם דאגת-אמת - ועל כך עלינו, הבוחרים לדרוש תשובות מן המפלגות.

נזכיר בקצרה את הסוגיה הדתית שהפכה בפועל לשאלה בדבר עתידה של מדינת ישראל, לאחר שרוב שומרי-המצוות התנגדו להינתקות וחלקם אף הביעו חוסר-אמון בדמוקרטיה. בענייני אמונה דתית, הרוב החילוני היה מוכן ללכת כברת דרך ארוכה לקראת המיעוט הדתי, אבל ספק אם יהיה מוכן לסבול עוד זמן רב את החיבור בין דת להתנחלויות.

הדימוי העצמי של המתנחלים כחלוצים לפני המחנה נסדק בוודאי, בעיקר בקרב הצעירים, בעקבות מה שנראה להם כהפניית עורף של רוב אזרחי ישראל. תהליך ההתפכחות מן האיוולת ההיסטורית של ההתנחלויות יימשך עוד זמן רב - אך ייתכן שיהיו סימנים לכך כבר בבחירות הקרובות, בייחוד אם המפלגות החרדיות ישובו לעמדותיהן המתונות הקודמות. גם בתחום זה יש סיכוי לניקיון רב יותר בעמדות: הימין המדיני הקיצוני ייוצג על-ידי חילוניים בליכוד ועל-ידי האיחוד הלאומי - ואילו הנושאים הדתיים הממשיים, הלא-מדיניים, ישובו למשבצת האמצעית הקודמת שלהם במפת המפלגות.

הנה כי כן, אולי אנחנו נוטים לתלות יותר מדי תקוות בבחירות שטרם התקיימו, אך הנאמר לעיל בא להמחיש שהֵעָרכוּת חדשה של רעיונות ועמדות היא אפשרות ריאלית. ולכן - בלי שום קשר לעמדות של כל אחד מאתנו- עלינו להודות על כך למתפַּקדי מפלגת העבודה שבחרו בעמיר פרץ.