שני איומים חמורים מרחפים מזה זמן רב, כחשרת עבים שחורה, על ישראל. האחד: טרור המתאבדים הרצחני; השני: המשבר הכלכלי. עם כל הכאב על הנרצחים ורצון הנקם על הקזת הדם הישראלי המתמשכת בפיגועי טרור המתאבדים הפלשתיני - הטרור הזה עדיין אינו מהווה סכנה קיומית לישראל.
הסכנה הקיומית החמורה באמת, מאיימת להתפרץ דווקא מן התחום של אובדן הדרך הכלכלית, הנובע מחוסר האמון של הציבור הרחב ביכולת של המדינה לכלכל את כלכלת המדינה וגם להתוות נתיב היחלצות מהמשבר. משבר המהווה איום חמור על המירקם הסוציולוגי-חברתי הישראלי ועל יכולת הקיום של כל אדם בחברה הישראלית.
כלכלת מדינה, כמו כלכלת משק בית, תלויה בשני גורמים: הכנסות והוצאות. כל אחד יודע כי ללא הכנסות אי אפשר להתקיים. כל אחד יודע גם, כי אם ההוצאות עולות על ההכנסות נקלעת המשפחה לאוברדרפט שמחירו יקר מאד והוא מערער את כל יסודות הקיום. ראש הממשלה אריאל שרון וגם שר האוצר סילבן שלום יודעים היטב, כי חובה לקצץ עוד, ובאורח משמעותי, בהוצאות המדינה. אך למרבה הצער מקדיש שר האוצר את החלק הארי של מאמציו רק בצד אחד של המישוואה הכלכלית: צימצום ההוצאות.
כל כלכלן מומחה יודע כי רק בהקטנת הוצאות, משמעותית ככל שתהיה, אי אפשר להחזיר את המשק למסלול הצמיחה, אי אפשר לייצר מקומות עבודה חדשים, אי אפשר השקיע בתשתיות, אי אפשר לבלום את מגמת האינפלציה המאיימת. האקט החשוב והמשמעותי ביותר הנדרש כרגע מהשלטון בישראל הוא לדאוג מיידית לגידול בהכנסות ולייצר מקומות תעסוקה חדשים. למשל: במקום להכניס שוב יד שלטונית שרירותית לכיסי האזרחים יצרני ההכנסות כדי שלמדינה יהיה עוד כסף לכיסוי התחייבויותיה, חייבת המדינה לעשות בדיוק ההיפך: להקטין את נטל המיסים הישירים על האוכלוסיה היצרנית כדי שכסף חדש יוכל לזרום לשווקים הזועקים לממון שיניע את גלגלי הכלכלה; באורח בהול חייבת המדינה להשקיע בפיתוח מאסיבי של התשתיות. השקעה מן הסוג הזה אינה דורשת תקציבים מקופת המדינה. השיטה המקובלת בכל העולם נקראת BOT ומשמעותה - יזם פרטי מקים את מערכת התשתית הנדרשת, על חשבונו, ובתמורה הוא מקבל זיכיון בלעדי לתפעול המערכת ולכל הכנסותיה לתקופה בת 25-30 שנה; לצורך הגדלת ההכנסות חייבת המדינה גם להשקיע מאמץ בפיתוח שווקי ייצוא חדשים - כדוגמת השווקים האינסופיים של סין והודו, למשל, וגם להשקיע במו"פ באותם תחומים המסוגלים לייצר מקומות עבודה נוספים; ובמקביל לכל אלה - יש לחדש מיידית את תהליך ההפרטה של חברות ממשלתיות גדולות וגם של הבנקים המצויים עדיין בבעלות ו/או בשליטת הממשלה. רק ביצירת משאבי הכנסות, במקביל לקיצוץ בהוצאות, כולל הוצאות לא יצרניות לגופים נתמכים ומועדפים, אפשר יהיה לחלץ את המשק מהקיפאון הכלכלי העמוק שהוא נתון בו, ולהעלות אותו מחדש על פסי התנועה קדימה - אל חידוש הצמיחה, צימצום משמעותי בממדי האבטלה והחזרת התקווה.
הצעד הראשון בכיוון הנכון, חייב להיות הדוגמה האישית. בימי מצוקה חמורה חייבת הממשלה להוכיח לציבור, כי כאשר היא מדברת גבוהה-גבוהה על קיצוצים, היא מתכוונת לכך באמת ובתמים. הכוונה הזו חייבת לבוא לכלל ביטוי, בראש וראשונה, בצימצום ממדיה התופחים של הממשלה עצמה. ממשלה יעילה יכולה לתפקד עם 14-18 שרים ולא 27 (אחרי התפטרות דוד לוי), כולל שרים ללא תיק המייצרים אפס ועולים מיליונים; בלי המעמסה הנוספת והמיותרת של סגני שרים אוכלי לחם-חסד-פוליטי מקופת המדינה המצומקת; עם הרבה פחות נסיעות מיניסטריאליות לחו"ל - כולל הגלוב-טרור שמעון פרס; בלי רכב צמוד לכל חבר כנסת; עם הרבה פחות כוח אדם יקר ומיותר במיגזר הציבורי-ממשלתי.
בשעה חמורה זו בתולדות כלכלת ישראל הצונחת במדרון תלול שלא היה כמותו, דרוש לנו מנהיג כלכלי-חברתי שיהיה מסוגל להחזיר את אמון הציבור ביכולת ההתנהלות הכלכלית של הממשלה; שיוכל להראות איך עושים, ומהר, את כל מה שחיוני ביותר למניעת הידרדרות נוספת שרק מנתחי תרחישים אפוקליפטיים יוכלו להבהיר לאיזו תהום עמוקה היא מובילה.
למרבה הצער והכאב, אין לישראל מנהיג כזה, ובהרכב הכוחות הנוכחי של "נבחרת קבוצות הלחץ האינטרסנטיות" הקרויה כנסת ישראל - אין סיכוי שמנהיג כזה יוכל לתפוס פיקוד. רק בחירות חדשות ומיידיות שיתמקדו בתוכנית-חירום-כלכלית להצלת נפשה, תקוותה ויכולת קיומה של החברה הישראלית - יוכלו לייצר את המהפך שיעלה את ישראל, מחדש, על דרך המלך, אל עבר הצמיחה המחודשת.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
