זו שעתנו הכאובה והעצובה. זו שעתנו הדאוגה והמקווה. זו שעת התיקון והתפילה. זו שעת הזיכרון והתהילה. זו שעת האפס ברגע האמת. זו שעת הדמדומים. זו שעתנו ספוקת הכפיים וכסוסת האצבעות.
זו שעתנו הארוכה לאין קץ. שעת הנצח של הרף-העין. זו השעה שבה כולנו מומחים, כולנו מנתחים, כולנו דוברים, כולנו פרשנים.
זו השעה, שבה הוא עדיין "מונשם ומורדם" ואין לנו שמץ ידיעה מה באמת קורה שם, במחלקה ובמסדרונות, בחדר הצילום, מאחורי הפרגודים, ובעיקר - בנבכי מוחו. גם אם נשמע את הסבריהם המלומדים של הפרופסורים המלומדים, שמתחילים לדבר אתנו בשפתנו, כדי שנבין את מה שאין אפשרות להבינו, גם כשהוא מוסבר ומבואר.
זו השעה שבה "חל שיפור מה" הוא אור גדול, ונס. זו השעה שבה ה"לחץ התוך גולגלתי" ששוחרר מעט, כמוהו כישועה שנובטת מתוך האדמה התחוחה של אנחת הרווחה.
זו שעת החיבוק הגדול, העוטף. שעת החום האופף. שעת הלב המלטף. זו שעה שבה, אכן, ללא המרכאות והמליצות - כל ישראל חברים: חברים לדאגה, לחשש, לתפילה, לתקווה. רק שיתאושש. רק שיפקח עיניים. רק שירטיט נחיר, רק שתתרחש איזו עווית - ניד עפעף, זיע שפתיים. משהו.
זו שעת הסליחה הגדולה. שעה שבה האיש הגדול הזה, האב הקדוש של הממלכה שלנו, שאין בה אף לא פרה קדושה אחת, שוכב, חסר אונים, תלוי, אחרי שהרפואה - עדכנית, חדשנית, מתקדמת - עשתה כל מה שלאל ידם של המומחים לעשותו, בחסדי שמים ובתפילת האדם.
