אהבה שתלויה בדבר

כאב אמיתי זורם בימים האלה בעורקי התקשורת, אך גם הרבה צביעות. לפתע נזכרים אישי מדינה וצבא בעוול שנעשה לאריק במלחמת לבנון: בגין - לא הוא, החליט לכבוש את בירות, ואותו עשה שעיר לעזאזל. וגם: ועדת כהאן שגתה, גרמה לשרון עוול.

איפה היו הנשמות הטהורות הללו? למה שתקו 23 שנים, שבהן "שפכו את דמו" של שרון? ומהיכן לוקחים כדורים נגד בחילה לקרוא את דברי החנופה של מי שכינו אותו רוצח ונופפו לו בהרוגי "מלחמת השולל"?

אחד הוא יהונתן גפן שהסביר "דוגרי", למה כלת התקשורת השמאלנית נכנסה לחופתו של מי שכל השנים עשתה ממנו מפלצת. "דווקא עכשיו?", הוא שואל, "שקם לנו מנהיג שפועל לפי רוחנו, מישהו או משהו מפסיק את הפעילות הזאת?...".

רוחם של מי, אם לא של אלה, שמתוך שק השלום ההזוי שלהם הוא הוציא את מרצע הגירוש והנסיגה החד-צדדית - ללא הגיון ותכלית ועם תוצאות הרסניות שכבר ניכרות בשטח?

להמונים הכואבים באמת ובתמים, מומלץ להתרחק מפולחן אישיות בסגנון השמאל ההיסטורי, כשסגד ל"שמש העמים".

מי שאהבתם ל"אריק" תלויה בדבר - דבר הגשמת חלומם הרטוב, מטבע הדברים גם מתפעלים ללא ביקורת מן האהבה השופעת פתאום מן החוץ. השבועון "טיים", שהעליל על שרון בפרשת סברה ושתילה, מהללו עכשיו כאחד "האנשים החזקים" של השנה. מעניין למה. אולי דווקא בגלל חולשתו, אולי משום שלא כמו בלבנון הוא מציית כעת לאמריקנים? ולמה חדל להיות שטן בעתוני חוץ, אם לא מפני שהחליף את מפת א"י במפת הדרכים?

העניין שהדיפלומטים מגלים בכאבם של האיש ועמו, הוא כביכול אנושי. אולם, את מה שבאמת מדאיג אותם חשפו ראש ממשלת דנמרק ושר החוץ הבריטי: מי ימשיך כעת ב"גדה" את אשר החל שרון בעזה?

מן המחנה ששרון היכה בו לאחרונה עולים קולות סותרים. יש ששמחים "בנפול אויבם", וחבל. הרוב אכן מייחל לביטול סכנת הגירוש והחורבן התלויה מעל לראשם של כ-100,000 היהודים בבמת ההר ביו"ש, אבל גם שותף לצער על דמות גדולה מן החיים, שאת תרומתה לתקומת ישראל בארצו, שום מעשה מאוחר לא יוכל למחוק.

ראש מועצת יש"ע, ליברמן, "מחל" על ההינתקות והוסיף: "מחקתי את כל מה שהיה... נותרנו האנשים הנאמנים ביותר לשרון". האם דיבר בשם הפליטים המתגוללים באוהלים ובבתי מלון, המשפחות שנפרדו, המאושפזים בבתי חולי רוח, הילדים שהפכו למופרעים, הייצרנים שהפכו למקרים סוציאלים? ובשם הקורבנות שחלילה עתידים ליפול מטונות הנשק וחמרי הנפץ הזורמים כעת דרך ציר פילדלפי הפרוץ?

יהונתן גפן "מייחל שנדע לזכור ולנצור לו את השנתיים האחרונות שבהן הפך את עורו". על יתר שנותיו גפן אינו מוחל. שמחה לאיד אינה אנושית ואינה יהודית, אך גם "מחיקת העבר" נוסח ליברמן וחבריו אינה אמיתית.

תמיד תנקר המחשבה, מדוע מבית הכנסת השרוף בנווה דקלים ומבית הכנסת הקבור בשא-נור לא תוכלנה עוד לעלות תפילות לשלומו של אריאל שרון. ובמאות בתי כנסת, בלב יהודה ושומרון, שסכנה דומה מרחפת עליהם, מתחברים לאיחולי ליברמן "לרפואה שלמה, ושיזכה לחיים ארוכים" - אך לא למחילה ולמחיקה.