בשעה שהעם כולו ניצב חרד לגורלו של ראש הממשלה, בולע בסקרנות כל שביב מידע על מצבו וכותב לו שירי תפילה ומכתבי דאגה, התגמדה והשתכחה לה שאלה קטנה, אך בהחלט מתמיהה.
את אריאל שרון כולנו מכירים כבר עשרות שנים. במשך שנים רבות היתה לו תדמית של בולדוזר צמא קרבות ששיקר לבגין במלחמת לבנון, וכזה האחראי לטבח הנורא בסברה ושתילה. עברו כמה שנים והנה, היום תדמיתו אחרת לחלוטין, תדמית של סבא טוב, אבא של כולנו, אהוב ונערץ על ההמונים. תדמית המודגשת ביתר שאת לאחרונה עם מחלתו.
כיצד, אם כן, התרחש המהפך המדהים הזה שחל בתדמיתו? איך השתנתה תדמיתו של שרון מ"רע" ל"טוב", מ"שחור" ל"לבן", מ"שוחר קרבות" ל"איש שלום"? התשובה איננה טריביאלית. כל יועץ תדמית היה מן הסתם מוכן לשלם סכומים גבוהים כדי לרדת לעומקו של סוד ההצלחה.
פה ושם ניתן לשמוע לכך הסברים שונים: היו לו יועצי תדמית טובים, הוא עבר שינוי אישי, הבין שאי אפשר לשלוט על עם אחר, יש לו כושר להוביל אחריו את הציבור הישראלי למהלכים גדולים, השכיל לבצע את צעדיו בצורה חכמה, וכו'.
בקריאה ראשונה ההסברים נשמעים הגיוניים ומשכנעים, אבל בקריאה שניה מתברר שבעצם אין פה שום תשובה ממשית: מה יעצו לו יועצי התדמית? מהו השינוי האישי שעבר אשר הפך אותו ליקיר הציבור? מה פירוש "הבין שאי אפשר לשלוט על עם אחר" (איך בדיוק זה הופך אותו משחור ללבן)? מדוע המהלכים שלו היו כה מוצלחים? מהי בדיוק החכמה הזו על פיה השכיל לבצע את צעדיו?... כך נותרנו בעצם עם יותר שאלות מאשר עם תשובות.
למען האמת התשובה ידועה, אבל מאוד בעייתית. הגיעה העת לאזור עוז ולאמר אותה בקול רם עם כל הקושי שבה. האמת איננה נעימה, אבל מחובתנו להתמודד עמה. ובכן, שרון הפך ליקיר הציבור משום שהוא חצה את הקווים. הוא "חזר בתשובה", "המיר את דעתו", עזב את דרך הימין ועבר לשמאל. ספק רב אם ההתייחסות אליו היתה כה אוהדת אם הוא לא היה מבצע את ה"הינתקות".
אנו חיים בעולם מערבי נאור ומודרני, עולם שהאוריינטציה הפוליטית שלו במונחים ישראלים היא שמאלנית. דהיינו אידאולוגיה התומכת בשלום ולא במלחמה. למרבה האבסורד בפועל יוצא שכאשר יש מלחמה האידאולוגיה הזו תומכת בעצם בהנצחתה משום שהיא מונעת את הכרעתה. על-פי האידאולוגיה הזו מדינת ישראל אנוסה להכנע לטרור הפלשתיני, שכן אם לא תעשה זאת הרי היא שוחרת מלחמה.
מנהיג הפועל על-פי האידאולוגיה הזו נהנה מפינוקים נפלאים הן מהתקשורת העולמית והן מהישראלית, מאידך מנהיג המעז להתנהג אחרת שובע ממנה מרורים. זכור לכולנו אילו קיטונות של רותחין קיבל נתניהו מן התקשורת הישראלית כאשר העז בשעתו לדרוש מן הפלשתינים תמורה (הפסקת ההסתה והתמיכה בטרור) עבור המתנות שישראל נדרשה לחלק. "איך הוא מעז להעלות על הדעת שלא לחלק לפלשתינים מתנות בחינם"? זעמה אז התקשורת האובייקטיבית...
כך עשתה התקשורת הישראלית לנתניהו, וכך עושה התקשורת העולמית לבוש על שהעז להציל את העם העירקי מרודן אכזר שביצע מעשי טבח מזוויעים. לא נתפלא אם חובבי השלום והמוסר הבינלאומיים יתנפלו על בוש אם וכאשר הוא יחליט להיאבק במנהיג צפון קוריאה, עליה נטען שהיא מוציאה להורג משפחות של מתנגדי המשטר בתאי גזים מזכוכית.
כעת מעניין לנחש: האם אולמרט יצליח להכנס לנעליו הגדולות של שרון? האם אולמרט יכול? לצורך העניין נמנה מספר נקודות: צבא – מספר הסרבנים זניח, הוכיח שגירוש זה קלי קלות בשבילו. משטרה – מוטיבציה בשפע, אולי אפילו עודף התלהבות בכל מה שקשור לאלימות. מערכת המשפט – מעצר עד תום ההליכים גם של קטינות. המדינה – כן תדאג למגורשים, לא תדאג, למי איכפת? תקשורת – מפנקת, עוטפת באהבה. תגובת הארץ והעולם – הערצה. כעת אמרו לי אתם: האם לאולמרט יהיה האומץ להנות מכל העונג הזה?...
