במשך שנים רבות פעלה מועצת העיתונות כגוף וולונטרי אשר גישר בין מסדרונות השלטון ובין מערכות העיתונים, "כפה" מרותו בדרכי נעם על המו"לים והעורכים, ומנגד ייצג את אינטרס הציבור לדעת - בקרב מסדרונות השלטון.
ימי הקיבוץ חלפו, מערכת לא מסודרת ולא מוסדרת בנהלים מחייבים, אפילו אם מתפקדת טוב - איננה יכולה לתפקד כך לאורך זמן.
מועצת העיתונות היא גוף התנדבותי, אשר איננו מאוגד בשום צורה, גוף שאיננו אושיה משפטית היכולה לתבוע ולהיתבע (עיין בתביעתו של האסיר X נגד חברי מועצת העיתונות עח-ידי עו"ד ריש), וככזו היא הפכה עם השנים לגוף אשר כל ייעודו בחיים הוא לכסת"ח את עורכי העיתונות ואת המו"לים.
מנגנוני המשמעת של המועצה, השתבשו, ועדת העורכים הפכה לשידור חוזר של פופליטיקה, השפעת המועצה על השלטון, נמוגה, והשפעתה על האתיקה המקצועית הייתה כל הייתה.
מצב זה של ואקום, הנמשך כבר כמה שנים, קיבל טלטלה עזה בימים האחרונים; נציגי הציבור במועצה החליטו שהגיעו מים עד רפש, ופרשו ממנה.
אך את הוואקום הזה חובה למלא, חובה לקיים מידה מסויימת של קשר ותיאום בין מערכות העיתונים ובין השלטון (וזאת על-רקע המלחמה שבה אנו נמצאים) וחובה לאכוף את כללי האתיקה של העיתונות.
זה בדיוק הזמן, ואולי קצת מאוחר מדי, לעגן בחקיקה את פעולותיה של מועצת העיתונות, בדומה לחוק לשכת עורכי הדין. בשני המקרים מדובר במקצוע אשר אסור למדינה לחדור לתוכו ביום יום, אלא במקרים חריגים, בשני המקרים מדובר בקהל אשר מסוגל לאכוף על הציבור שלו כללי משמעת, בשני המקרים חייב החוק להגדיר מסגרת, או קו אדום אשר לא רק יחייב את העיתונאים, אלא גם ימנע השפעה שלילת של מוסדות המדינה על הגופים פנימה.
חופש הביטוי אינו כולל מתן גושפנקא לחופש הביזוי, חובה לשמור על אתיקה עיתונאית, העורכים והמול"ים שברו את המסגרות, אין כעת שום מערכת בקרה על האתיקה העיתונאית בישראל, ובמצב כזה, חובה על הכנסת לקחת על עצמה את המטלה הקשה הזו, ולסתום מהר את הפירצה.
