יפה ואריה היו נשואים 32 שנים. בגיל 65 הכיר אריה בחורה צעירה ועבר להתגורר עימה. במקביל הגיש לבית הדין הרבני תביעה לגירושין.
לאחר כשנה של מגורים משותפים עם החברה הצעירה נפטר אריה. חודשיים לפני מועד פטירתו, ערך המנוח צוואה, ובה קבע כי את כל הרכוש שהיה לו, לרבות ביטוחי חיים, ביטוחי מנהלים וכד' - הוא מוריש לחברתו הצעירה.
החברה הצעירה התכוננה לממש את הצוואה, אולם נתקלה בבעיה מצד חברות הביטוח. מתברר, שהמנוח לא עדכן את חברות הביטוח, כי המוטבת החדשה היא חברתו הצעירה. בחברות הביטוח היתה רשומה אישתו, יפה, כמוטבת. חברות הביטוח פנו לבית המשפט שיורה להם למי להעביר את הכספים שנצברו.
יפה, שהיתה עדיין המומה וכואבת מהמשבר שפקד אותה עם נטישתו של המנוח לטובת חברתו הצעירה, לא ידעה מה עליה לעשות. לאחר פגישה עימה, הוסבר לה כי למרות הצוואה, מה שקובע הוא יום ההודעה שנמסרה בעודו בחיים.
הואיל ובחייו לא מסר המנוח הודעה לחברות הביטוח על שינוי המוטב, הכספים הללו מגיעים לה ולא לחברתו. בהתאם לפוליסה, נקבע כי ניתן לשנות את שם המוטבים, רק כל עוד בעל הפוליסה בחיים, והשינוי יחייב את חברות הביטוח רק לאחר שנמסרה להן הוראה בכתב על כך בחתימת בעל הפוליסה.
סעיפים 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973, וסעיף 11 (ג) לחוק חוזה ביטוח קובעים את הדרך שבה יש לנקוט כדי לבטל ו/או לשנות מוטבים, כל עוד לא קרה מקרה הביטוח.
אפשרות אחת: בהודעה לחברת הביטוח או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחברת הביטוח. מכאן, שעריכת צוואה כשלעצמה אין בה די לבטל או לשנות את הזכויות למוטבים המקוריים, אלא שיש צורך להודיע על כך בכתב לחברת הביטוח, עוד בחייו של המבוטח.
בתי המשפט, הכירו בחשיבות תנאי זה והסבירו זאת בנימוקים מעשיים. ראשית, מאחר שבעת פטירתו קמה ציפיית המוטב המקורי ונהפכה לזכות משוריינת, שאינה ניתנת להפקעה בהודעת שינוי מאוחרת (ע"א 307/59 מדינת ישראל נ. עזבון הידנה).
ושנית, שיש אינטרס ציבורי במניעת חיובי כפל ובמניעת סיבוכים משפטיים והליכים משפטיים הצפויים בעקבותיהם, הואיל וצוואה יכול ותתגלה אחר זמן, כאשר בינתיים העבירה חברת הביטוח למוטב המקורי את הכספים. ע"א 5027/90 מילשטיין נ. תמר פרקינס.
