פעם פוליטיקה היתה אידיאולוגיה. היום היא הרצון להיות נחמדים לכולם, שזה בעצם החשש מלומר אמירות נוקבות. כל כך התאהבנו בשקט ובשינה העמוקה הזאת, חלילה אם מישהו יעז להעיר אותנו. וכשמישהו מעז, זה מתקבל במחאה צקצקנית.
מרצ היא מפלגה אידיאולוגית ואקטיוויסטית שמטרידה בהתרעותיה. באופן עקבי היא מציבה מראה שגורמת אחד משניים: להתכחש או להשתנות. בכל מקרה, היא גורמת לשני המחנות להסמיק. מבושה. כל כך היינו רוצים שהיא תפסיק, שגם הקמפיין שלה - "שמאלנים מאנייקים" ו"אין לי אמא ערבייה" - קיבל סיקור מאסיבי, שנע על שני הצירים: אלה שהצביעו בעד ובחרו לנסות לשנות, ואלה שהצביעו נגד ובחרו להתכחש.
אלה שהצביעו בעד ובחרו לקבל התמודדו עם הטענות שמציג הקמפיין - טענות בדבר הרצון לחתור לחירות, לחופש, לשיוויון, למדינה נורמלית ונקייה משחיתות - ואלה שבחרו להתכחש ולא להתמודד עם אותן טענות, הסתתרו מאחורי טענה עמומה וחבוטה על "קמפיין פרובוקטיבי". היו כאלה שאף הגדילו וטענו כי "... דרך קמפיין פרובוקטיבי אי אפשר להעביר מסרים", ובכך חשפו רגשי נחיתות חבויים - באו לומר אצלם הטפל חשוב מהעיקר.
האמת מטרידה. את זה מרצ יודעים. מרצ הינה המפלגה הפרובוקטיבית ביותר בפוליטיקה הישראלית, עם מנהיגים שמעולם לא זכו לחיבוק הקונצנזוס. שולמית אלוני, יוסי שריד ועכשיו יוסי ביילין זכו, כל אחת ואחד בתורה ובתורו, למתקפה דמונית של ביטויים מצד גורמים שונים, החל מדבר מוצאם ועד אחריותם הלאומית.
אבל מול אותם ביטויים הם הפגינו אומץ, אומץ שהיווה את הרוח ואת אבן היסוד בהחלטה האסטרטגית לגבי הקמפיין של מרצ. הקמפיין בחר לא להתכחש לאמירות ולביטויים הרווחים בציבור ואשר הפכו לחלק מהיומיומיות הישראלית, אלא דווקא להתעמת איתן, לפרק את הסטיגמות שדבקו כתוצאה מהן, לעורר את גאוות היחידה בקרב המצביעים הנוכחיים ולהכשיר את הלבבות בקרב מצביעי מרצ הפוטנציאליים לקראת השלב הבא במערכה.
אז אולי זה לא נעים לחלק מהציבור, אולי קצת מטריד, אולי פרובוקטיבי. אבל כתוצאה מהפולמוס התקשורתי נוצרה מציאות חדשה, קרקע פורייה להעברת מסרים ואוזניים קשובות אצל ציבור צמא למידע בדבר דרך ובדבר אידיאולוגיה. ואידיאולוגיה, בפוליטיקה של 2006, מסתבר, נתפשת אצל חלק מהאנשים כפרובוקציה. אותם אנשים יעדיפו להתעטף באמירות אימפוטנטיות, במקרה הטוב, ושקרים בוטים במקרה הרע, העיקר שיוגשו להם על מגש הממלכתיות, הנימוס והשקט.
על אותם אנשים, מצקצקי לשון מקצועיים, לזכור, שהקרב האמיתי אינו על יום הבחירות, אלא על מה שיהיה אחרי הבחירות. ומה לעשות, אחרי הבחירות יש לנהל את חייהם של שבעה מיליון בני אדם ואם הם ימשיכו לבקש שנשמור על השקט ושלא נעיר אותם הם עלולים לגלות, ברגע שהם יתעוררו, שזה לא השקט שנשאר. זה השקר שנשאר.
