על-פי התקשורת, זבולון אורלב ושאול יהלום, אנשי מפד"ל ההולכת לבחירות בשותפות עם האיחוד הלאומי, אינם פוסלים השתתפות מפלגתם בקואליציה בראשות "קדימה".
ראוי להודות לה"ה אורלב ויהלום, שכן דבריהם מהווים מרשם להתפכחות. רבים סברו לתומם כי השותפות החדשה, של מפד"ל ואנשי האיחוד הלאומי, תשמש עוגן לאומי חזק בכנסת, מעין מרכז לתנועות הימין, אך כעת ברור: מפד"ל תישאר לעולם מפד"ל , בדיוק כפי שנמר אינו מחליף לעולם את חברבורותיו וכושי אינו הופך את עורו. אלא שמעלה אחת יש לה למפלגה זו, למרות הכל: היא עוזרת לבוחרי הימין להתפכח בעוד מועד, לאחר ששגו באשליות והחלו להאמין כי תיקנה את דרכה.
לפני שנים אחדות, דומני שבבחירות 1999, יצאה מפד"ל במבצע "חילונים תומכי מפד"ל". משהו מעין רשימת אזרחים שהלאומיות היהודית והמסורת היהודית והחינוך היהודי חשובים מאוד בעיניהם, ולמרות שאינם מקפידים במצוות - ישמחו בחיזוקה של מפלגה שנושאים אלה בראש מעייניה.
עד שבא מנהיג מפד"ל, זבולון המר המנוח, וסייע בהתפכחות. בראיון בקול ישראל אמר: "יש בחברון 160 אלף ערבים, שאיננו רוצים לשלוט בהם". בדבריו אלה התכוון המר המנוח להצדיק מסירתה של עיר האבות לשלטון ערפאת, אך שומעיו מן הימין הבינו עם מי יש להם עסק. מי שעיניו סומאו ומוחו טומטם ע"י הפרגמטיזם-כביכול, אותה משיחיות-שלום כוזבת והזויה של השמאל, שכבר הוכחה לא-אחת כמופרכת לחלוטין וכמזיקה והרסנית - אינו ראוי לקבל את קולותיהם של נאמני ארץ ישראל. אצל אנשי המפד"ל המצב חמור אף יותר, שכן הם מבינים את המשמעות של מעשיהם, אך יצר השררה גובר אצלם על כל שיקול לאומי. פרשת ההינתקות כבר אמרנו.
האיחוד הלאומי ומפד"ל, לאחר מסכת מכוערת של שיקולי אגו ומריבות קטנוניות, הציגו בבחירות אלו רשימה שממנה כמעט הושלך, ולבסוף הוצב במקום מעליב, האיש שקולו הוא הקול הבולט, הצלול, הרהוט והנאמן ביותר, האיש שהוא גורף הקולות מס' אחת של האיחוד הלאומי - קולו של ח"כ פרופ' אריה אלדד.
עובדה זו כשלעצמה פוגמת מלכתחילה בדמותה ובאמינותה של הרשימה המשותפת, שגם תעמולתה מעוררת את הרושם שמדובר בעוד מפלגה דתית מהסוג הישן, כזו שהעניין הלאומי הוא לה ספיח בלבד ואילו עיקר מחשבתה תינתן לתעסוקתם של כלי-קודש אנושיים ומשכורותיהם, ולא במפלגת ימין, שעיקר מעייניה בנושאי הלאום והמדינה הבוערים, ולא בחיפוש הדרך לשליטה מחדש במועצות הדתיות ולמתן פרנסות-אוויר לאותם "כלי קודש", ולעסקי סחר-מכר של "תן לי חוק דתי נוסף ואוותר לך על עשר התנחלויות".
כעת באו דבריהם של אורלב ויהלום, אלה שמיאנו לנתק באיבחה חדה את הקשר אל ממשלת שרון ואל תוכנית ההינתקות הפושעת שלה, למען השררה והכיבודים. כל בר-דעת הניד בראשו לשמע ההבטחה כי "ישפיעו מבפנים" על ההינתקות, והסוף היה צפוי וידוע מראש: אורלב הרוויח עוד כמה חודשי וולבו וכיסא של מיניסטר, אך עם ישראל הפסיד בפרשת ההינתקות. במקום לשבות רעב מול משרד ראש הממשלה, ישב נציג מפד"ל ליד השולחן ומילא כרסו בכיבוד העשיר המוגש שם, בעודו נושא באחריות מלאה ובשותפות מלאה להחלטותיה ולמהלכיה של ממשלת העקירה.
ההבנה כי אורלב ויהלום, ואיתם שאר אנשי מפד"ל ואולי גם אנשי האיחוד הלאומי - ככל שהדבר לא יאומן - כבר מתכננים את ישיבתם בקואליציה של אולמרט וחולמים עליה, היא חוויה מפכחת. שבעתיים חדה וצלולה התובנה בדבר כוונותיהם, מאחר שדבריהם פורסמו יומיים בלבד לאחר שאולמרט הבהיר כי בכוונתו למסור לשלטון ערבי את מרבית שטחי יו"ש, ובכך "עלה" אפילו על מורו ורבו אריאל שרון.
תודה לכם, ה"ה אורלב ויהלום, על הבהרת כוונותיכם. את קולותינו ניתן למפלגה אחרת הראויה להם, אם כי בינתיים קשה למצוא מציאה נדירה שכזו.
