שר הקומבינות

זמן קצר לאחר שראש הממשלה, אריאל שרון, לקה באירוע מוחי חמור, איבד את הכרתו ושקע בתרדמת שממנה לא הקיץ עד היום, הבין מ"מ אהוד אולמרט שהגיעה שעתו הגדולה להגשים את חלום חייו ולהיות ראש ממשלה. כלפי חוץ שידר אולמרט הערמומי התנהגות מכובדת והומאנית, כאשר הקפיד שלא לשבת על כיסאו של שרון. הוא העדיף להישאר בלשכת שר התעשיה והמסחר והמשיך להסתייע בחברי "צוות החווה" של שרון והתפלל חודשים לבקרים להתעוררותו של שרון.

אולמרט הזדרז להכריז ששרון ראה בו כיורש וכממשיך דרכו, וייחס לשרון דברים שונים שאמר לו מבלי שלשרון תהיה הזדמנות להגיב עליהם. זו שיטה ידוע ובדוקה לייחס דברים לאנשים שהסתלקו לעולמם.

אחד ממקורבי שרון חשף בימים האחרונים, בשיחה סגורה, אודות מערכת היחסים האמיתית ששררה בין שרון ואולמרט הרחק מעיני הציבור. הוא גילה ששרון לא העריך יתר על המידה את אולמרט וראה בו מעין "מאעכר" - מוציא ומביא, וכמי שיכול לפזר בתקשורת "בלוני ניסוי" לגבי תוכניות מדיניות שונות ולהשתלח באישים פוליטיים, בעיקר שרים, שעמדו בדרכו של שרון. אולמרט עשה זאת על תקן של רוטוואילר.

סיפר האיש: "מאחר ששרון האמין שתוחלת חייו תהיה ארוכה כיתר בני משפחתו, וערנותו השכלית תישמר לאורך זמן, הוא בכלל לא חשב ולא הכשיר ממלא-מקום בעל שיעור קומה. אולמרט לא היה ברשימה של שרון. את התואר ממלא-מקום קיבל אולמרט אחרי שהפעיל כלפיו לחצים סמויים שגבלו בסחיטה".

איש טלוויזיה בכיר שהכיר מקורב את מערכת היחסים בין שרון ואולמרט גילה השבוע, מפה לאוזן, כי שרון שהיה שועל פוליטי משפשף ידע כי אולמרט הוא "נחש צפע" שעלול להכיש את מיטיבו הפוליטי, כפי שעשה כמה פעמים בעבר. לכן נזהר ממנו. לדבריו, נאלץ שרון להפקיד בידי אולמרט את האחריות על מינהל מקרקעי ישראל ורשות השידור בתוקף הנסיבות, אחרי שהבין שאולמרט יעניק לו שירותים חיוניים, אך לקח בחשבון שאולמרט ידאג בראש וראשונה לעצמו - כפי שאומנם אירע במציאות.

אם אשכח את אילי ההון...

בכל מקרה, אולמרט הזדרז לשדרג את מעמדם של עוזריו הנאמנים: שולמית זקן, חגי אליאס ועובד יחזקאל, המכירים את הבוס שלהם מקרוב והם היו גם שותפים לקומבינות שלו. אולמרט לא צריך לתת להם הנחיות. הם כבר יודעים כיצד הראש שלו עובד. השינוי היחיד שהם יצטרכו להסתגל אליו הוא הלו"ז של אולמרט. בעבר, כשהיה שר וראש עיריית ירושלים, הוא נהג להעדר לעיתים תכופות מהארץ. הנוסע המתמיד אולמרט נהג להיפגש בכל אחת מנסיעותיו עם אילי הון תוך כדי חציית קווים בין השליחות הציבורית לאינטרסים הפרטיים.

כך גם נהג אולמרט מאז ומתמיד בארץ. לפסוק: "אם אשכחך ירושלים אשכח ימיני", יכול היה אולמרט ללא ספק להוסיף סיסמה פרטית משמעותית משלו : "אם אשכח את אלי ההון אשכח את שמאלי" (ולמי שאינו יודע, אולמרט נוהג לכתוב ביד שמאל).

אולמרט ואורגד - יד רוחצת יד

כאשר היה אולמרט, למשל, שר הבריאות, הוא הוכיח בפעם המי יודע כמה שהוא קרוב אל אילי ההון, וגם יודע לגמול לחברים מהשלטון שפתחו בפניו וסייעו לו להתעשר. בתוקף תפקידי כעיתונאי חוק וכיו"ר עמותת "אמיתי" שפעלה למען טוהר המידות (אומ"ץ הינה גלגולה החדש) היו לנו שורה של עימותים עם אולמרט.

אחד מאלה שאולמרט חפץ אז ביקרם היה שר האוצר לשעבר, יגאל כהן אורגד, שסייע לו, כמפורט בכתבה הקודמת, במסגרת פעילותו הציבורית והמקצועית המשולבת בפרשת בנק צפון אמריקה וכנראה גם בפרויקטים נוספים. אחרי פרישתו של כהן אורגד מהממשלה, הוא הפך לאיש עסקים פרטי. בין השאר היה בעליו של מפעל "מיקרושב" שפעל מעבר לקו הירוק, ועסק בייצור מכשור רפואי לבדיקות אולטרא סאונד. על-פי הנחייתו של אולמרט, הורה מנכ"ל המשרד דאז, פרופ' מרדכי שני, לבתי החולים הממשלתיים, לרכוש את המכשיר היקר למרות שהם לא נזקקו לו. כך סייע משרד הבריאות למפעל של חבר שהיה נתון בקשיים, למרות שהמכשירים היו מונחים בבתי החולים כאבן שאין לה הופכין מאחר שבתי החולים לא נזקקו להם כלל. מימון רכישת המכשירים נעשתה באמצעות תרומה כספית שהגיעה מתורם מסתורי, שלא יכול היה לזכות לשיתוף פעולה של בתי החולים לרכישת מכשירים שלא חפצו בהם. משרד הבריאות היה למעשה צינור לעסקה אפלה.

אולמרט ומנכ"ל משרדו, פרופ' שני, שהיה ממונה על רכש התרופות והציוד הרפואי של המשרד, שידרו על גל אחד. יש ביניהם כמה קווי אופי משותפים שלא קשה לעמוד עליהם. היה זה אולמרט שנתן היתר לשני לעסוק, יחד עם סמנכ"ל מנכ"ל בית החולים "שיבא" דאז, פרופ' ברוניסלב גולדמן (רופאו האישי של אריאל שרון) ואנשי עסקים נוספים בייצוא מכשור רפואי להונגריה.

בעקבות תלונה שהגישה "אמיתי" למבקרת המדינה, השופטת העליונה (בדימ.) מרים בן-פורת, פרסמה המבקרת דוח חריף שהטיל צל כבד על אופיו המוסרי של שר הבריאות. על יסוד דוח זה הורה למשטרה היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, לחקור את הפרשה. אולמרט נחקר באזהרה ביחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה), וטען בחקירתו, בין השאר: "פעלתי על-סמך המלצות מקצועיות שניתנו לי ע"י מיטב המומחים הרפואיים בארץ. העדפתי לרכוש מכשירים מתוצרת הארץ בכספים שנלקחו מתרומה ולא מתקציב המדינה".

גירסתו של כהן אורגד בחקירת המשטרה הייתה שונה מן הקצה: "פנינו אל משרד הבריאות וביקשנו לעניין אתו ברכישה. זה היה חשוב לצורך קידום המכירות של המכשיר בחו"ל. אולמרט הוא אומנם חבר שלי, אבל זה רק מקרי שבתקופתו בוצעה הרכישה".

חקירת המשטרה לא הולידה כתב אישום. מפכ"ל המשטרה דאז, ניצב (בדימ.) יעקב טרנר, הסביר לי שהחוקרים לא הצליחו להוכיח שאולמרט קיבל טובת הנאה מכהן אורגד כאשר זה היה שר האוצר.

החלטתי אז שלא להניח לפרשה. עמותת "אמיתי" הגישה עתירה למען הדחתו של פרופ' שני מתפקידו בגלל עסקיו הפרטיים בהונגריה במקביל לשירותו הממלכתי. הפעם הייתה לנו הצלחה גדולה יותר: שני נאלץ לפרוש. אלא שאולמרט לא שכח אותו, ומינה אותו לתפקיד מנכ"ל-על של בית החולים "שיבא". משם המשיך למשוך בחוטי משרד הבריאות.

כאשר קראתי השבוע מודעה בתשלום שפרסם פרופ' דני גור, שבה קרא לבחור באולמרט ונימק זאת, בין השאר, בכך שהוא איש ביצוע והיה לטענתו שר הבריאות הטוב ביותר, לא יכולתי שלא להיזכר בקשר העסקי שהיה גם לגור עם שני באותה עסקה במזרח אירופה. זה גם הסביר לי מדוע העלים פרופ' שני עיניו מהרפואה השחורה של פרופ' גור שחלקה נעשתה בין כותלי בית החולים. כאשר פרסמתי שפרופ' גור אינו עומד במכסת הניתוחים הרגילה שהוא התחייב עליה בבית החולים, נזעק שני לביתי כדי לשכנע אותי לרדת מהנושא והעלה כמובן חרס בידו.

לא במקרה הקים ארגון בעלי בתי המרקחת קול זעקה, אחרי שהתברר שאולמרט נוטה חסד לאיל ההון קופלר שהקים את את רשת "סופרפרם" ונזקק לעזרת משרד הבריאות לקבל היתרים למכירת תרופות.

עזרה מקופת חולים לאומית

לא במקרה חלה בתקופתו של אולמרט פריחה כלכלית של קופת חולים לאומית, שצברה הפסדים כספיים בגלל ניהול כושל של אברהם הירשזון, היום שר התיירות. הירשזון, שיצק מים מזוהמים על ידיו של אולמרט והיה "קצין המבצעים" שלו במשך השנים, השתמש במשאבי קופת חולים לאומית והסתדרות עובדים לאומית. בעקיפין יצא אולמרט נשכר מכך. מבקר המדינה בודק בימים אלה תלונה בנושא זה שהגישה תלונת אומ"ץ, שמבקשת, מחשש לדורל הקופה הציבורית, למנוע מינוי אפשרי של הירשזון לתפקיד שר האוצר.

לעומת זאת, לא הטרידו את מנוחתו של שר הבריאות אולמרט מעשי שחיתות שנעשו בין כותלי משרדו. בהזדמנות מסוימת חשף ד"ר אלי גרינר, שכיהן אז כמנהל מחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי "טירת הכרמל", מעשי שחיתות של קבוצת רופאים בכירים במוסד. אלה הגישו דיווחים כוזבים על טיפולים רפואיים שביצעו כביכול בחולים חסרי ישע. ד"ר גרינר נרדף ע"י הרופאים הללו ונאלץ לפרוש מעבודתו ב"טירת הכרמל", ולעבור את מסלול הייסורים של חושפי שחיתות במדינה. כאשר נפגש ד"ר גרינר לשיחה בארבע עיניים עם אולמרט וביקש את עזרתו, זכה , לדבריו, לתשובה אולמרטית טיפוסית: "מה אני יכול לעשות? הם עשרים רופאים ואתה אחד".

[פרט מאלף: אותה שעה לא ידע אולמרט שד"ר גרינר, המכהן כיום כפסיכיאטר של מחוז הצפון, הוא שאר בשרו של ידידו הטוב, איל ההון גד זאבי, שהיו לו אינטרסים כלכליים בירושלים, והוא רכש בהמלצתו של אולמרט את קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים והפסיד סכומי כסף ניכרים. אילו היה אולמרט יודע זאת, מן הסתם היה פועל למענו של הרופא חושף מעשי השחיתות].

הקשר עם פרקליטת המחוז

היה זה מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר, פרופ' יום לס, שזרק בשעתו "פצצה" כאשר התלונן במשטרה על כך שאולמרט העסיק במשרד הבריאות כיועץ את פרופ' צבי אדר, בתקופה שבה רעייתו, עורכת הדין אמירה אדר, החליטה לסגור את תיק החקירה של אולמרט בפרשת חשבוניות המס של הליכוד ולא להעמידו לדין. פרקליטת המדינה, דורית ביניש, נימקה את החלטתה לדחות את התלונה בכך שפרופ' אדר כיהן במשרד עוד לפני שאולמרט נכנס לתפקידו [פרופ' אדר ורעייתו הכחישו באזני, מאוחר יותר, שפעלו כביכול מתוך שיקולים זרים. הם טענו שביצעו את מלאכתם באמונה ומתוך שיקולים מקצועיים בלבד].

כיצד חמק מאימת הדין

בפרשת חשבוניות המס הפיקטיביות שהליכוד הנפיק בבחירות ב- 1988, באמצעות חברות קש, לשורה של אילי הון, במטרה לגייס תרומות שיסייעו לו להישאר בשלטון, אני גאה בצניעות על תרומתי, יחד עם קומץ עיתונאים נוספים ועמותת "אמיתי", שפעלו במשותף להגשת כתב האישום הפלילי הראשון שהוגש נגד אולמרט - שמילא באותן בחירות תפקיד של אחד משני גזברי הליכוד לצידו של מנחם עצמון.

תחילתו של תהליך זה הייתה בחשיפת חשבוניות המס שהליכוד, בסידרת כתבות שפרסמתי ב"ידיעות אחרונות" ב- 1989, והמשכו במאבק משפטי וציבורי שניהלה עמותת "אמיתי" במשך חצי תריסר שנים. בשלביה הראשונים של הפרשה - כל הסימנים העידו על כך שבפרשת חשבוניות המס של הליכוד לא יעלה בידו לצאת "יבש" כפי שהצליח להיחלץ בעבר משורה של חקירות במשטרה ובמס הכנסה, בהן יוחסו לו חשדות למעשים פליליים שונים.

הפרליטות הגישה בשלב הראשון כתב אישום רק נגד עצמון ובעלי תפקידים נוספים במטה הבחירות של הליכוד, בהם: יונה פלד ומרדכי יהל. אך לא נגד אולמרט, שהיה שותף פעיל לעשייה הבלתי חוקית. כאשר שאלתי את פרקליטת המדינה, דורית ביניש (כיום מיועדת לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון ): מדוע לא צורף אולמרט לכתב אישום שהוגש נגד עצמון למרות שעבר עבירות זהות, היא השיבה: "היו חסרות לנו כמה ראיות נגד אולמרט כדי לצרפו לכתב האישום. אולמרט הוא מאוד מתוחכם וקשה לשים עליו יד".

בתשובה לשאלה אחרת: "האם היו עליך לחצים"?, השיבה ביניש: "אני לא נתונה ללחצים".

אולמרט הזהיר: לא אשאר לבד

לגזבר השני, עצמון, הייתה דווקא גירסה מסוג אחר: "יש לי תחושה ששר המשפטים באותה תקופה, דן מרידור, שהוא חבר קרוב של אהוד, היה ברקע, ודבר זה השפיע על ביניש שלא להגיש כתב אישום" (בתגובה לכך אמר לי אז מרידור שלא התערב כלל בנושא ולא דיבר עם איש מפרקליטות המדינה).

עצמון "נידב" לי אז מידע מאלף נוסף המתפרסם כאן לראשונה: "אולמרט הבהיר אז לראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, ולראש מטה הבחירות של הליכוד, משה ארנס, כי אם הוא יסתבך בפרשת חשבוניות המס הוא לא יישאר לבד. אני לא יודע מה נעשה מאחורי הקלעים, אבל עובדה היא שהעניין שלו הסתדר ולא הוגש נגדו כתב אישום. גם אני שוחחתי על שמיר וארנס והובטח לי שיעשו כל המאמצים להכניס אותי לכנסת על-מנת שאוכל לקבל חסינות" [הבטחה זו לא קויימה. עצמון הופיע אומנם במפתיע ברשימת מועמדי הליכוד לכנסת, אבל במקום לא ריאלי, ואף אחד לא הבין למה ומדוע].

על-רקע הניסיונות לחלץ את אולמרט, החליטה הנהלת עמותת "אמיתי" לקבל את הצעתי שלא להרפות ולנהל מאבק ממושך ועיקבי, שכלל, בין השאר, פניות אל ראשי המערכת המשפטית, העברת חומר מחשיד חדש לרשויות הנוגעות בדבר (המשטרה ושלטונות מס ההכנסה) והגשת שתי עתירות לבג"צ נגד היועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן-יאיר.

מטרת המאבק שלנו הייתה למנוע מאולמרט להיות "מעל החוק", ולהביא לכך שיוגש כתב אישום נגד אולמרט - כפי שהוגשו כתבי אישום נגד המעורבים האחרים בפרשה. בג"צ דחה את בקשתו של אולמרט לדחות את העתירה שלנו, ואותת למעשה לבן-יאיר, שמונה שנים לאחר אותם מעשים, להגיש כתב אישום נגד אולמרט.

בכתב האישום החמור הואשם אולמרט בין השאר בהעלמות מס, רישומים כוזבים במסמכי תאגיד, קבלת דברים במרמה בנסיבות מחמירות, מסירת הצהרה כוזבת למבקרת המדינה ועוד. היתה זו למעשה הפעם הראשונה שבה הוגש נגד אולמרט כתב אישום, שיחסו לו עבירות פליליות מסוג אלה שיוחסו לגזבר השני של הליכוד לשעבר, איש העסקים מנחם (מנטה) עצמון, שהורשע עוד קודם לכן יחד עם הנאשמים האחרים.

"השיכחה" של העדים נגד אולמרט

אולמרט לא ישב בחיבוק ידיים. הוא ידע היטב שאם יורשע בעבירה שיש עמה קלון, יקיץ הקץ על הקריירה הפוליטית שלו, וגם רשיון עריכת הדין שלו בסכנה. כדרכו, המטרה קידשה את האמצעים. המטרה הייתה למזער את האפקט של העדויות המרשיעות נגדו. העובדות הבאות מדברות בעד עצמן: אחד העדים שיכול היה להעיד נגד אולמרט במשפטו, ואולי לקדם את הרשעתו, היה החוקר הפרטי בני תבין שהורשע עוד קודם לכן בדין בפרשת החשבוניות הפיקטיביות של הליכוד וריצה תקופת מאסר.

תבין התבטא בנוכחות אנשים: "אני יכול להביא להרשעתו שלך אולמרט". אבל הוא לא העיד. באופן מסתורי, קיבל תבין אחרי שחרורו מהכלא עבודות בשירות הסתדרות העובדים הלאומית ובית"ר ירושלים. והוא שתק.

גם מנחם עצמון נמנע מלפרט את חלקו המלא והמרשיע של אולמרט בפרשה. היה מי שהציע לו להימנע מכך, מחשש שהדבר יפגע בערעור שהוא הגיש לעליון. אחיתופל לא היה מתבייש בעיצה זו. נאשם נוסף, יונה פלד, מסר משום מה "עדות צמחונית" נגד אולמרט, להפתעת התביעה.

התביעה קבעה בסיכומיה, בין השאר: "מעורבותו של הנאשם אולמרט בעבודת הגזברות של הליכוד הייתה מלאה, תוך נגיעה בכל הנושאים בהם עסקה הגזברות. הוא מילא את הפונקציה הבכירה בגזברות, היה מעורב בכל נושא רגיש ופוליטי שהיה כרוך בעבודת הגזברות".
עוד טענה התביעה שאולמרט היה הבוס הישיר של מנהל החשבונות הראשי, מרדכי יהל (שהורשע בדין בפרשת החשבוניות), והיה האיש הדומיננטי והחזק, ולא יעלה על הדעת שאנשים בגזברות פעלו באורח עצמאי או מאחורי גבו.

התביעה הסתייגה מעדותו של עורך הדין יעקב נאמן, שהעיד בתקופה שבה שימש כמנכ"ל משרד האוצר שהגזבר השני, עצמון, אמר לו בהזדמנות מסוימת: "אין טעם לפנות לאהוד לקבלת פרטים". בעדות זו ביקש נאמן להטיל את על האשמה על כתפיו של עצמון בלבד.

מי שהכיר מקרוב את מערכת יחסיהם ההדוקה של נאמן ואולמרט לא היה מופתע מתוכן העדות של נאמן, שאמור היה להכריע את הכף לזכותו . ערב הבחירות המוניציפאליות לראשות עיריית ירושלים העמיד נאמן את משרדיו לרשות מטה הבחירות של אולמרט. בתו של נאמן מתגוררת בדירה בבנין המפואר שבו מתגורר אולמרט ברחוב כ"ט בנובמבר, שנושא מכירתו נחשף ע"י "חדשות מחלקה ראשונה".

התביעה ביקשה להרשיע את אולמרט בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, בנימוק שאולמרט החטיא תאגידים רבים וסיבך אותם בפלילים כדי להשיג את מטרתו, ובמקביל ערער את אימון הציבור בניקיון ובהגינות מערכת הבחירות. אבל שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, עודד מודריק, סבר אחרת, ובשל העדר עדויות חותכות זיכה את אולמרט.

לאולמרט הייתה סיבה טובה להיות מרוצה מהזיכוי. הוא הפך את עצמו, בכישרונו המניפולטיבי, לקורבן של המערכת המשפטית, שפעלה לטענתו משיקולים פוליטיים ושל "קומץ עיתונאים שאין שום מעצור ליצר הנקמה ההרסני שלהם".

בראיון בשבועון הכלכלי של "גלובס" אותת אולמרט על כוונותיו, כאשר אמר לאלכס סומך: "אסגור חשבון עם כל אלה שנהגו בי בנבזות ובזדון. אני לא ממהר, יש לי נשימה ארוכה. אני לא חייב לנהל את ההתחשבנות הזו מהיום להיום".

אולמרט משמיץ את בן יאיר

בראיון עם סימה קדמון שפורסם ב"מעריב ב- 1 באוקטובר 1997, תחת הכותרת: "אולמרט פותח באש", הוא שיגר שני טילים נגד שני אנשים שגרמו לו, לדעתו, נזק רב בפרשה זו.

ה"טיל" הראשון כוון נגד היועץ המשפטי לממשלה, השופט (בדימ.), מיכאל בן יאיר, אשר החליט על הגשת כתב האישום נגד אולמרט זמן קצר ביותר לפני שקמה הממשלה החדשה בראשותו של בנימין נתניהו. אולמרט ביקש להתמנות כשר הביטחון בממשלה זו וכתב האישום מנע את המינוי.

לפני שהוקמה הממשלה פורסם בכלי התקשורת כי אחד מצעדיו של ראש הממשלה החדש יהיה להדיח את היועץ המשפטי לממשלה. על-פי גירסת בכירים במשרד המשפטים, כוונת ההדלפה המכוונת שיוחסה, איך לא, לאולמרט, הייתה להפחיד את בן יאיר כדי שיעכב את הגשת כתב האיש.

וכך אמר אולמרט: "מיקי בן יאיר הוא איש נקלה, שביזה את כבוד המקצוע ואת יוקרת התפקיד. הוא היה היועץ המשפטי הגרוע ביותר שאי פעם כיהן בתפקיד הזה. לדעתי, הוא הראשון בין היועצים המשפטיים שאפשר להגיד עליו שבמספר החלטות רגישות הפעיל שיקולים שהיו זרים הוא הפר את כל הכללים האלמנטריים של הגינות ויושר ושל שיקול דעת נקי מפניות, תוך כדי מעשי רמייה ואפילו מצג שווא לבית המשפט העליון".

לא היה אח ורע להשתלחות שכזו מצד איש ציבור על ראש התביעה הכללית במדינה, אבל בן יאיר העדיף שלא להגיב על הפגיעה הקטלנית בכבודו ואמר רק: "זה לא עניין אישי. חבל פשוט על הזמן".

חולשתו של בן יאיר התגלתה כעבור כמה ימים, בשעה שהתראיין בתוכניתו של חברו הטוב של אולמרט, ניסים משעל - "שיחת ועידה", כאשר גמגם בתשובה שאלות בעניין אולמרט ואף איחל לו ברכה על זיכויו.

ה"טיל" השני שוגר לעברי. וכה אמר אולמרט: "אני חושב שיו"ר אגודת העיתונאים, אריה אבנרי, הוא אדם נתעב שבמשך שנים הוא מנהל נגדי מלחמה אישית זדונית. בעבר הוא ניסה לנצל את עיתונו לשם כך. לאחר שנחסם ניסה בדרכים אחרות דרך עמותת, אמיתי".
סימה קדמון פנתה אלי כדי לקבל את תגובתי. אמרתי לה: "ההתעניינות שלי באולמרט החלה לפני עשרים שנה, הרבה לפני פרשת חשבוניות המס של הליכוד. אולמרט הוא אחד הפוליטיקאים המושחתים במדינה שניצל את עורמתו ותיחכומו כדי להזרים כסף ציבורי לכיסו הפרטי. המלחמה שלי באולמרט אינה אישית, אלא בבחינת שירות לציבור בשם העיקרון של זכות הציבור לדעת".
התגובה שלי פורסמה בהשמטה מהותית. צוטטתי כמי שאמר רק שאולמרט "עשה מעשים לא תקינים".

ספינים באמצעות התקשורת

אולמרט המשיך בספינים התקשורתיים במסגרת מסע החילוץ.
חברת "רשת" של הערוץ השני ערכה, במפתיע, במשך כמה ימים, מסע פרסום יוצא דופן לקראת השתתפותו של אולמרט בתוכניתו של דן שילון, "בשידור חי", לצורך "חשיפת עובדת לא ידועות". אבל בפועל, ההר אולמרט הוליד עכבר. אולמרט ניצל את השידור משל מדובר בכוכב עליון, ואמר, באופן מפתיע, דברי שבח על פרקליטות המדינה ועל חובתה להיות עצמאית ובלתי תלויה.

רק מי שמכיר את אולמרט מקרוב הבין היטב: היה זה תרגיל מתוזמן. הדברים נאמרו בתקופה שהייתה שמורה בידי הפרקליטות הזכות להגיש ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. אולמרט עסק בליטופה, בציפייה שפרקליטת המדינה החדשה, עדנה ארבל (כיום שופטת בית המשפט העליון), לא תגיש ערעור כפי שהיא אומנם עשתה למרבה ההפתעה.

מי לחץ על העדים

ניסיון אחרון לחשיפת האמת מאחורי משפטו הפלילי של אולמרט נעשה ביום 17 באוקטובר 1997, זמן קצר לפני תום המועד להגשת הערעור, ע"י העיתונאי יואב יצחק, שפרסם במדורו "מחלקה ראשונה" (במעריב) כתבה תחת הכותרת: "זיכוי ידוע מראש". יצחק חשף כמה עובדות מצמררות שהיו צריכות להדיר שינה מעיניהם של ראשי המערכת המשפטית במדינה.

יצחק כתב, בין השאר: "לכותב שורות אלה הגיעו כמה עדויות המעלות חשש לכאורה לשיבוש הליכי המשפט, מתוך מגמה להטות את המשפט. אולמרט, המכחיש כל קשר לכך, הציע שהעדים הללו יתלוננו במשטרה. העדות הראשונה נוגעת לעד מנחם עצמון (הגזבר השני של הליכוד). עפ"י מקורביו, הודה עצמון באוזניהם כי נעשה ניסיון לשכנעו למסור עדות שקר בבית המשפט גם כדי לעזור לעצמו בערעור התלוי ועומד בבית המשפט. תגובת עצמון לא ניתנה".

"העדות השנייה נוגעת לעד המרכזי בתיק אולמרט, יונה פלד. אדם בעל מעמד ציבורי (שמו שמור אצלי) קיים שתי פגישות עם יונה פלד, ובין השניים עלו, לגרסתו, הדברים הבאים:

בשיחה הראשונה: פלד לאלמוני: "אל תדאג. אני אקרע לו את הצורה. אני אגיד את כל מה שאני יודע. אהוד לא יצא מזה".
בשיחה השנייה: פלוני, לפלד: "מה קרה לך? איך השתפנת פתאום? אתה לא זוכר שום דבר"?

פלד לפלוני: "נפגשתי עם (...) והם הסבירו לי שכדאי שאני אשנה את העדות שלי לטובתו של אהוד, כי זה יעזור לי בערעור שלי לעליון".

"יונה פלד מכחיש, מכל וכל, ומלין על מערכות הצדק בישראל. ליבו מר. בשיחה עמו השבוע הביע את סיפוקו על זיכוי אולמרט, אך הלין על הרשעתו הוא. "האמת היא", אמר, "שהפרקליטות עשתה בעניין הזה עבודה רעה מאוד. העובדה שאני הורשעתי והוא לא, ושכוחות גדולים משחקים, הקטנים נדפקים. האמת לא יצאה בבית המשפט. שני גזברים - אחד הורשע ואחד לא. על איזה 'משפט צדק' אתה מדבר"?

בהמשך הכתבה כתב יצחק: "אולמרט ומקורביו, וכן כמה מעיתונאי החצר שלהם, תקפו בשצף קצף את הפרקליטות ואת היועץ היוצא, מיכאל בן יאיר, תוך טשטוש הקביעות החמורות לגבי אולמרט. רק אישיות אחת המעורבת בזאת לא הותקפה, גם לא בצוננים: שופטת בית המשפט העליון, דורית ביניש, שכיהנה כפרקליטת המדינה במרבית התקופה שבה התנהלו ההליכים נגד הנאשמים בפרשת החשבוניות הפיקטיביות.

ביניש, יש להזכיר, הורתה להגיש כתב אישום נגד גזבר הליכוד מנחם (מנטה) עצמון ונגד יתר המעורבים הראשיים, אך נמנעה, בזמן אמת, מקבלת הכרעה בשאלת הגשת כתב אישום נגד אולמרט. גם כאשר זומנה לוועדת הכנסת להסביר את דרך טיפולה לא מיהרה לפעול. יותר מזה: עדויות חשובות לא ניגבו, למשל עדותו של השר דאז, משה ארנס, למרות שמעורבותו בנושא זה הוצגה בפני ביניש. נגד אי העדת ארנס העיר עתה השופט מודריק. עדנה ארבל, הפרקליטה שבאה בנעליה, נאלצה להכריע בפרשה. במילים אחרות: לנקות אחרי ביניש".

"כך חלפו להן השנים. משפטו של אולמרט התנהל תשע (!) שנים לאחר האירועים. מקריאת פסק הדין מתחוור מה שהיה ידוע מלכתחילה, כי חלק מהעדים שעל עדותם ביססה התביעה את כתב האישום לא זכרו את פרטי הפרטים על מה שאירע. וכך נוצר מצב מוזר: עדויות מפלילות לכאורה שניתנו בשעתו בחקירת המשטרה ומס ההכנסה והביאו להרשעת הנאשמים בחלק הראשו בפרשה - כולל הרשעת "תאומו" של אולמרט, מנחם עצמון, לא עמדו במבחן החקירה הנגדית, וחלקן החשוב לא עמדו במבחן החקירה הראשית"...
"אולמרט, שנתבקש להגיב בנושא טעון זה, אמר באמצעות דוברו כי ישנם גורמים שלא יבחלו בשום אמצעי, כולל פרסום כזבים ביודעין, וזאת במטרה לזכות בכותרות. אולמרט הציע לשכנע את העדים לפנות מיד למשטרה ולהגיש תלונה".

העדים לא התלוננו אומנם במשטרה, אבל עמותת "אמיתי" עשתה את המלאכה במקומם. בתלונה שהוגשה ליועץ המשפטי לממשלה החדש, אליקים רובינשטיין (כיום שופט בית המשפט העליון), פרקליטת המדינה עדנה ארבל, ממלא-מקום מפכ"ל המשטרה ניצב גבי לסט, וראש אגף החקירות של המשטרה תת-ניצב יעקב גרוסמן, ביקשה העמותה לחקור חשדות להדחת עדים ע"י אולמרט או מי מטעמו.

העמותה ביקשה, בין השאר, להשוות בין עדויותיהם של עצמון ופלד במשטרה ובמשפטם לבין עדויותיהם במשפטו של אולמרט. העובדה שהקנס שהוטל על פלד ע"י בית המשפט בסך 50 אלף שקלים שולם באמצעות החוקר הפרטי בני תבין, שיחסיו עם אולמרט מעוררים השתאות, טעונה אף היא בדיקה.

המשטרה פתחה בחקירה שנעשתה משום מה בהילוך נמוך. בסיום החקירה הודיעה לנו כי לא נמצאו ראיות לכך שאולמרט או שליח מטעמו הדיחו עדים.

החוקר הראשי מונה לשגריר

אחד מספיחי פרשת חשבוניות המס של הליכוד קשורה למינויו של מפכ"ל המשטרה לשעבר, רב-ניצב בדימוס דוד קראוס, לתפקיד שגריר בהונגריה, נקשרה אף היא באולמרט.

באחד הימים מסר לי מקור בכיר, כי קראוס מועמד לתפקיד שגריר ישראל בהונגריה בתמורה ל"סיוע" המוסווה בחקירת פרשת חשבוניות המס של הליכוד שהתנהלה בעצלתיים. שיתוף הפעולה עם מחלקות החקירות של מס ההכנסה והמכס היה לקוי מיסודו. פניתי אל דובר המטה הארצי של המשטרה דאז, תת-ניצב עדי גונן. הוא הכחיש את השמועה בעניין המינוי של קראוס והגדיר אותה כ"רכילות מרושעת". כמה חודשים לאחר מכן דנה ועדת המינויים של משרד החוץ בהצעה למנות את קראוס לתפקיד שגריר ישראל בהונגריה.

דוד לוי, שכיהן אז כשר החוץ, אמר לי גלויות: "קראוס לא היה מועמד שלי, אך אם הדבר היה תלוי בי לא הייתי ממנה אותו. התברר לי, בדיעבר, שהייתה הבטחה מוקדמת של שמיר וארנס". מה שדוד לוי לא ידע אז שהאיש שרקח את המינוי היה אולמרט.

כעבור זמן פרסם עיתון "חדשות" בנושא זה, פרי עטו של רונאל פישר, שבה נאמר בין השאר: "בחודשים האחרונים התגייס אולמרט לטובת הלובי שהוקם בזכות מינויו של קראוס לשגריר. גם שמו של חבר הכנסת רובי ריבלין שורבב בהקשר זה... החקירות הקשורות בליכוד, נטען, טואטאו, הורדמו, קראוס לא לחץ ולא דחף. לא היו פשיטות על משרדים מסוג אלה שהיו בפרשת השר אריה דרעי למשל"...

אולמרט הגיב באזני פישר בטון של התחסדות: "המינוי טוב מאוד ואני שמח עליו. חשוב שנדע לתת הערכה לאנשים ששירתו בתפקידים ממלכתיים. כל היתר הרכילות מרושעת ונבזית. לפי מיטב ידיעתי, החקירות בפרשת הליכוד מתקיימות כולן".

דרעי מספר על חלקו של אולמרט

אור נוסף על פרשה עגומה זו זרק ב"מעריב" זמן מה לאחר מכן העיתונאי לשעבר אייל ארליך, שקיים שיחה עם דרעי בנושא חקירת הליכוד והקליט אותו ללא ידיעתו.

חשוב לציין שאולמרט ודרעי הם ידידים ותיקים והגישו זה לזה סיוע הדדי .

להלן קטעים נבחרים מתוך השיחה המקלטת:

דרעי: "כל מי שקרוב לעניין הזה יודע. אהוד בעצמו אומר את זה".
ארליך:" מה אהוד אמר איך הוא הסביר את זה"?

דרעי:" הוא לא אומר בדיוק שזהו זה, אבל הוא אומר שיש פה מחויבות שקראוס היה חבר, היה ידיד שעזר לו הרבה. הוא אמר לי: תראה מה ההבדל בין טרנר וביני. הבטחנו ואנחנו חייבים לעמוד בזה. הוא גילה לי שכאשר החלו בחקירה שלו הוא בא לשמיר (שכיהן אז כראש הממשלה : "אתם יודעים שזו לא הבעיה שלי". שמיר אמר לו: "מה אפשר לעשות, הסתבכת". אהוד אמר לו: "אתה מבין שזו לא הבעיה שלי. זו הבעיה של התנועה. ואתה מבין שאם אני אפול אז את כולם אני אוריד אחרי".

ארליך: "למה"?

דרעי: "כי הוא יספר את כל הסיפורים של השרים, השיטה של הליכוד. שמיר בעצמו... גם בארה"ב. לא בעיה למצוא, היו הרבה עבירות. הוא עבד כמו חמור על השגת תרומות אישיות לפני הבחירות".

ארליך: "הנושא הזה חמור במיוחד. הם קנו את המשטרה".

דרעי: "אז אני אגיד לך את סוף הסיפור: אהוד לחץ על שמיר, אז שמיר אמר לו: מה אני יכול לעשות"? ואז אהוד הוציא ממנו הבטחה שקראוס יהיה השגריר הבא בהונגריה".

ארליך הגיש תלונה למשטרה נגד כל המעורבים בפרשה: שמיר, ארנס, אולמרט וקראוס, אך גם תלונה זו לא הביאה לתוצאות. רק תמימים היו יכולים להאמין שהמשטרה תתעמת עם אישים ממלכתיים בכירים כל כך ומפכ"ל לשעבר.

כאשר שאלתי על כך את המפכ"ל שבא אחרי קראוס, רב-ניצב (בדימ.) יעקב טרנר, הוא הגיב: " לא היה מקום לערוך חקירה משטרתית. בתמליל לא הייתה ראיה של ממש".

הייתה זו חקירה נוספת הקשורה באולמרט שעלתה על שרטון.
התנהגותה התמוהה של המשטרה בפרשות שונות בעלות אופי פלילי שבהן היה מעורב אולמרט זועקות לשמים. כאן אנו באים לפרשת מינויו האומלל של עורך הדין רוני בראון לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.

האם היה זה מקרה בלבד, שבין אלה שנכחו בישיבת הזיכוי של אולמרט בבית המשפט, נכחו שלושת מחבריו: עורך הדין רוני בראון (כיום שר התשתיות) ושני אנשי עסקים דוד אפל ומוטי זיסר בעלי רמה מוסרית שנויה במחלוקת?.

אולמרט ובראון מקיימים ביניהם קשרי ידידות עוד מתקופת פעילותם המשותפת בקבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. בראון שימש יו"ר הקבוצה ואולמרט נחשב לאוהד בכיר ומי שניסה לסייע לקבוצה בדרכים שונות. בראון היה גם חבר בעמותות שפעלו לבחירתו של אולמרט כראש עיריית ירושלים אחרי שפרש מחברותו בממשלה.

פרשת בחירתו האומללה קצרת-המועד של עורך הדין רוני בראון לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, חשפה בשעתו חשד לקשירת קשר למינוי התובע הכללי של המדינה. בפרשה היו מעורבים כמה אישים ממלכתיים בכירים, בהם: ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, שר המשפטים צחי הנגבי (שהתמחה במשרדו של בראון), מנהיג ש"ס דאז אריה דרעי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז אביגדור ליברמן ואחרים.

שמו של אולמרט - אז ראש עיריית ירושלים, נפקד מרשימת הנחקרים בפרשה זו, למרות שהיו סימנים לכך שהוא היה בסוד העניינים למנות את הפרקליט הירושלמי האפור לתפקיד היועץ המשפטי. רק מעטים ידעו אז שבראון היה בן בית במשרדו של אולמרט, ואף קיבל עבודות שונות בשירות עיריית ירושלים. הזרזיר הלך אצל העורב. לא במקרה הפך בראון לצרחן התקשורתי של קדימה.

סיפר לי בשעתו סגן ראש עיריית ירושלים לשעבר, עורך הדי אלישע פלג, שהיה בעבר אחד ממקורביו של אולמרט והסתכסך עמו: "כל החקירה של המשטרה הייתה לטעמי שגויה. למרות המאמצים הרבים שהשקיע צוות החקירה. חודש וחצי לפני שפורסם ברבים על הכוונה למנות את בראון לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, פגשתי את בראון באקראי בלשכתו של אולמרט. בשיחה בינינו הוא גילה לי על הכוונה למנות אותו יועץ משפטי. חשבתי אז שהוא מתלוצץ. אחר-כך התברר לי שכבר אז ידע על המינוי. עד היום לא ברור לי מדוע לא תושאל אולמרט בפרשה זו וכיצד עלה בידו לצאת יבש".

אם אומנם ייבחר אולמרט כראש הממשלה, אין לי ספק שהוא ימשיך ללכת בדרכים עקלקלות שמוכרות לו היטב במטרה להיטיב עם אילי הממון המוכרים לו היטב, וידאג, במקביל, לאינטרסים של עצמו. אלא שהפעם הוא יעשה זאת במינון שונה ובזהירות מרבית, מחשש למעידה ולסיכון כיסאו. אולמרט מודע היטב לכך שמבקר המדינה, גורמים נוספים מרשויות אכיפת החוק, וכמה אנשי תקשורת, שוחים נגד הזרם העכור שלו. הוא יודע היטב כי הם לא יעניקו לו חסינות וימשיכו לבדוק כל חשד נגדו.

תעודת יושר - ממרידור...

אולמרט קיבל בימים האחרונים "תעודת יושר" מחברו הטוב, שר המשפטים לשעבר דן מרידור, שאמר בתוכנית טלוויזיה כי לפי מיטב ידיעתו והכרתו אולמרט הוא אדם ישר בעל כישורים לכהן כראש הממשלה.

מרידור לא הופיע ברשימת קדימה לכנסת בגלל וטו שהטילו על מועמדותו בניו של שרון, שלא שכחו לו ביקורת פומבית נוקבת על רמתו המוסרית של אביהם. מבחינתם, הוא חבר "המאפיה של שומרי החוק במדינה".

לא אתפלא אם אולמרט ימנה את מרידור כשר המשפטים גם אם לא יהיה חבר כנסת. אולי בדרך זו הוא עשוי לקבל ממרידור הגנה היקפית נוספת במשרד המשפטים - למקרה שיסתבך פעם נוספת בפלילים ב"פרשות" החדשות שנחשפות לגביו לאחרונה.

מרידור מקרין כלפי חוץ נחמדות ואמינות. אבל מי שמכיר אותו מקרוב ידוע היטב שהוא סכינאי לא קטן וצבוע גדול.

בימים האחרונים בקעה קרן אור מתנועת קדימה: נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט (בדימ.) מאיר שמגר, אדם מכובד ובעל מוניטין, קובע את הקוד האתי של התנועה שבו הופיע סעיף מפורש שמי שהורשע בעבירה שיש עימה קלון יוצא מיד משורותיה.

לא מן הנמנע שסעיף זה יופעל במוקדם או במאוחר נגד אישים מסויימים בצמרת קדימה, אולי גם נגד ה"קודקוד".

בהקשר לכך אני חייב לציין שאולמרט גרם לי קורת רוח השבוע, כאשר הודיע ,משיקולי "רייטיינג", על מינויה הצפוי של שרת החוץ והמשפטים, ציפי לבני, לממלאת-מקום ראש הממשלה במידה שהוא יבחר לתפקיד ראש הממשלה.

ציפי לבני קיבלה לפני כמה חודשים אות מופת של עמותת אומ"ץ, שיש לי הכבוד לעמוד בראשה, כאות הערכה על דבקותה בטוהר מידות ומינהל תקין במדינה.

מי יודע: אולי ביום בהיר, תרתי-משמע, תימצא את עצמה לבני על כס ראש הממשלה מוקדם יותר ממה שהיא מצפה - אם אולמרט יאלץ לפנות את כיסאו. ואז תהיה לנו קצת נחת ונדע שבראש המדינה תעמוד ראש ממשלה בעלת ידיים נקיות.