איך זה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ובכל זאת העם היהודי יודע לעשות זאת לבד כל כך טוב. ואין דוגמה טובה יותר מאשר ההכנות לליל הסדר.
זה מתחיל בשאלה האביבית התמימה לכאורה - איפה אתם ב"סדר"? תשובה של "עם המשפחה שלו" משמעה היא שעכשיו תשמעי איזה מוצלח הוא היה כבר כילד, ידע את כל שירי החג בעל פה ואת הקושיות הוא דקלם עוד לפני שהלך, את תוהה למה רק לשאול הוא יודע ואולי אם יתאמץ יצליח גם לענות על קושייה או שתיים כגון "מתי הפעם האחרונה פרגנת לי"?. אם הסדר יערך עם המשפחה שלך תזכי בבונוס ולא תצטרכי למחזר מתנות מהחג הקודם אבל תאלצי לשמוע באריכות איך היית יפה ומוצלחת עד גיל 5.
מרגע שהוחלט על מקום האירוע הטעון (מאז כתיבת הדברים השתנה 4 פעמים ולאחר דין ודברים כולל סחיטה רגשית אחת נסגר) מתקדמים לשלב החימוש במתנות. מוצפת במבצעים של 1+1, עד % 50 הנחה, מבצעים כגון קנה גביע קידוש מצופה וקבל סכין גילוח חדשני לאישה המודרנית, את עורכת חישובים, מייגעת את מוחך בעלות המצטברת של מה הם רכשו לך מיום הולדתך, חתונתך, בכל אחד משלוש הרגלים, מוציאה שורש ואז שוב מעלה בחזקה רביעית ומגיעה למסקנה משוקללת שתמיד תרגישי פראיירית או קמצנית במעמד חלוקת המתנות.
את מוצאת עצמך נדחפת בתור בין המוני נשים רושפות, שתי אמהות לילדים מאותה כיתה, שכנה אחת ששואלת אם את מרגישה לא טוב כי את נראית זוועה ואחת בגיל השלישי שמעכבת את התור כי בטוחה שרימו אותה בעודף. את מבקשת שיעטפו יפה עם הרבה פצפצים, נצנצים או כל דבר אחר שיטשטש את מקום הרכישה בשל חיסיון השוואת מחירים.
אם שרדת את הקניות את עולה לשלב חצי הגמר של ניקיון הבית (אם כי הניצחון מובטח לך בלאו הכי כי בסיום מקצה הניקיונות תהיה גמורה). לגברים נטייה גוברת לפני הפסח להודות בחולשות שלהם ולציין יתרונן המובהק של הנשים במקצה ניקיון זה - אין עליהן בשפשוף, קרצוף. ובאמת מי יכול על טיעונים מעמיקים של אתן כה יסודיות ויורדות לפרטים.
מזיעה, סתורת שיער ובטרנינג מהוהה את מבחינה כי החפץ בו נתקלת הוא בעלך השרוע מול הטלוויזיה בעוד הוא נועץ בך עיניים מזוגגות ותוהה שמא את היא קתרינה השכנה עטויה חצאית קצרצרה, סינר עוטף את מותניה מצחקקת, מגלגלת עיניים תוך שהיא מניפה את מקל מסיר האבק המהפנט הלוך ושוב בחושניות. את מעיפה מבט שטמה בבעלך, שדופק ליבו ממאמץ הבהייה זהה לזו של גוויה, וממשיכה לקרצף אבל הפעם חזק יותר.
את שואלת עצמך למה מכל המנהגים הקיימים אימצנו את אלה. מה רע לנקות יסודי בחודשים אחרים של השנה ואיזה לכלוך ייחודי משאיר הגשם בחורף שמחייב הרעלת אקונומיקה. כשלב אחרון בהערכות לגמר הניקיון את מפזרת את החמץ בהתאם למנהג ברחבי הבית הנקי רק על-מנת להרים גבה בהפתעה כשאת מגלה אותו באותו מקום שבו הנחת אותו, ונזכרת במנהג דומה של חתול הזבל שלך הנהנה לרדוף אחר זנבו רק כדי לוודא שהוא עדיין שם.
למחרת את שועטת למניקור, פדיקור, מעצב השיער, ואפילו מפרגנת במוצרי קוסמטיקה שגורמים לך להרגיש קלילה, יפה, חלקה, רעננה, ונינוחה. לעין הבלתי מיומנת יראה כאילו החלטת שלקראת חגי ישראל מגיע לך - לא ולא. מגיע לבת דודך, חמותך, שכנתך, על-מנת שלרשע לא יהיה מה להגיד הפעם.
עם הכניסה החגיגית לאירוע ליל הסדר שעיקרו ארוחה+ סיפור את מגלה שהביקור אצל הקוסמטיקאית היה מעט מדי ומאוחר מדי והמוזמנות לליל הסדר עקפו אותך בגדול וכבר בינואר נערכו לחג מתחו עפעפים, הגדילו שדיים, הצרו מותניים, ועיצבו שפתיים ורק "טוב ליבן" נשאר מזכרת ממי שהיו עוד ואינן.
ובנימה רצינית לסיום. מה המסקנות האמיתיות שניתן להסיק מהסדר ומיציאת מצרים ולחנך לאורם את העוללים. ראשית, שהאלתור מנצח תמיד. ביציאת מצרים כאשר הכינו בני ישראל לחם בחיפזון ועד היום אנו סופרים שבעת ימי טחורין בשנה, וגם בכניסה המאוחרת למצרים כאשר צה"ל חצה את התעלה ביד חזקה ובאלתור גדול.
אבל המסקנה החשובה מכולן כמובן עוסקת בכסף. איך לא? למרות שהיו עם קשי עורף ומיאנו להאמין לניסים שנגלו לעיניהם בדבר אחד הם לא פישלו. כדבר משה הקפידו הקפדה יתירה ולפני שעזבו לנצח את מצרים השאילו כלי כסף וכלי זהב מהמצרים והסתלקו עם השלל. את מי אפוא יש להאשים אם לא את עצמנו כמי שהדביקו לישראלים את הכינוי תחמנים?
