הפוך לדף הבית אימייל אדום
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים ספורט משפט כלכלה בריאות המגזין
רשימות  |  ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  משובים  |  נדל"ן  |  תגיות  |  פורומים  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
מאמרים
ראשי  /   צבא וביטחון  מדיני/פוליטי    |  שתף:    |    |  דוא''ל:    |  הדפסה: 
פורומים
מדיני/פוליטי
צבא וביטחון
ביטוח ופיננסים
כלל פיננסים
כלל פיננסים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
מצחיקונת אמיתית
11/11/2012   |   עליס בליטנטל
 
 
 
ידיד בבית הלבן
11/11/2012   |   אורי הייטנר
 
 
 
בישול ואפייה במים מינרליים
11/11/2012   |   שירין אלבק
 
 
 
שְלוֹשָה נִסִּים עִם עֲלִיַּת הַפָלַשְמוּרָה
11/11/2012   |   יוסי גמזו
 
 
 
אובמה - מודל של מנהיג כנואם מרתק ומלהיב
11/11/2012   |   מתי דוד
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
הקרב על מעוז המזח
 שמות קשורים
  יום הכיפורים
  דוד אלעזר
  משה דיין
  גולדה מאיר
  אריאל שרון
  ישראל ליאור
  ישעיהו רביב
   רשימות קודמות
  רשמים מדבלין וגולווי
  שעון העצר של בזק ואינטרנט זהב
  אלימות - איפה זה מתחיל והאם זה יגמר
  תבל: יופי של שירות
  ערוץ 7 לעיתונות הכתובה: חדירה למרחב הציבורי?

מלחמת יום הכיפורים - מורשת קרב

▪  ▪  ▪
ב-6 באוקטובר, בשעות הצהריים של יום הכיפורים, הופתעה מדינת ישראל כאשר מעל האזורים המאוכלסים של הארץ הופיעו לפתע, ובטיסה נמוכה, מטוסי קרב של חיל האוויר הישראלי. מסתבר, כי בגלל דממת התקשורת שהיתה נהוגה עד אז בימי כיפור, היתה זו הדרך היחידה של חיל האוויר להודיע לאנשיו כי פרצה מלחמה [מאז, יש לציין, החלו בשידורים של תחנה פתוחה - בלי לשדר].

בעקבות כך, ומפה לאוזן בעצם, התחיל גיוס המילואים של צה"ל, לצורך בלימת האויב במלחמה הקשה ביותר שהייתה למדינת ישראל מעודה.

דקות אחדות לפני ארבע בבוקר, צלצל הטלפון במעונותיהם של שלושה אנשים בתל אביב: ראש אגף המודיעין במטכ"ל, האלוף אלי זעירא, מזכירה הצבאי של ראש הממשלה תת-אלוף ישראל ליאור, ומזכירו הצבאי של שר הביטחון, תת-אלוף ישעיהו רביב. "נתקבלה ידיעה כי מצרים וסוריה מתכוונות לפתוח היום במלחמה. שעת השין היא 18:00".

הישיבה שזימן הרמטכ"ל, רב-אלוף דוד אלעזר (דדו), הסתיימה במילותיו: "אני מקווה שיאושר לי גיוס מילואים".

שר הביטחון סבור היה שלא מדובר במלחמה כוללת, אלא בתקרית גדולה ברמת הגולן. הרמטכ"ל, דדו, הציע להנחית מכת מנע מקדימה. דיין התנגד בתוקף.

הודעת ראש הממשלה גולדה מאיר ביום פרוץ המלחמה

"אזרחי ישראל. היום, בסמוך לשעה שתיים אחרי הצהריים, פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד ישראל. הם ערכו סידרה של תקיפות מן האוויר, בשריונים ובארטילריה, בסיני וברמת הגולן. צה"ל נלחם והודף את ההתקפה. לאויב נגרמו אבידות רציניות... אויבינו קיוו להפתיע את אזרחי ישראל ביום הכיפורים... אבל אנו לא הופתענו. שירותי המודיעין ידעו כי צבאות מצרים וסוריה נערכים להתקפה משולבת... אין לנו ספק בניצחונו של צה"ל..."

רקע למלחמה

כדי להבין את מה שאירע בליל הצליחה, עלינו לחזור לאחור, ולבדוק כיצד התכוננו שני הצדדים למלחמה.

נשאלת השאלה, מה היו הסיבות שהביאו את מצרים וסוריה לפתוח באותה מלחמה? מפלת 67' העמיקה ברחבי העולם הערבי את התודעה בדבר עליונותה הצבאית של ישראל. עובדה זו דירבנה להפיק לקחים ולערוך רביזיה מחשבתית גם בצמרת הפוליטית וגם בצמרת הצבאית המצרית.

מצרים רצתה להוכיח לעצמה ולעמים הערבים, כך נראה, כי ישראל אינה מדינה בלתי מנוצחת. חשוב לציין, כי מצרים תמיד טענה כבאה להגן על הזכויות של העם הפלשתיני באותה תקופה.

סוריה, שהיתה שותפה במלחמה עם מצרים, היתה ממורמרת מאחר והרמה נלקחה על-ידי ישראל, והוכרזה בכנסת כחלק ממדינת ישראל. בנוסף לכך, היה המשטר הסורי, מאז ומתמיד, קיצוני ביחסו העויין לישראל. ההשפלה שחשו הערבים, ניתן לומר, היתה סיבה משותפת לשתי המדינות לפתוח במלחמה.

היכולת של שתי המדינות, סוריה ומצרים, לפתוח במלחמה בשנת 73', נבעה בעיקר מהמדיניות התוקפנית שניהלה באותן שנים ברית-המועצמות באזורנו: בתחום יחסי הכוחות עברו צבאות מצרים וסוריה תהליך של שיקום והתעצמות כתהליך מתמשך עוד מזמן מלחמת ההתשה. בסיועה של ברית-המועצות צבאותיהם חומשו בממדים אדירים.

סקירה מהמלחמה האחרונה

כדי שאפשר יהיה להבין את תפיסתו של צה"ל, אחזור אחרונה למלחמת ההתשה. צה"ל, שהיה ידוע כבעל תפיסה של צבא התקפי, תוך כדי העברת המלחמה לשטח האויב - הפך להיות צבא מגן. צבא ההגנה לישראל היה צבא קטן ממדים וגמיש, בעל אוכלוסיה צפופה בשטח מדינה קטן. השיטה היחידה בה יכול היה למנוע פגיעה חזקה בעורף, היתה העברת המלחמה לשטח האויב. אז צה"ל לא צריך לדאוג לעורף מבחינה טקטית.

עוד בזמן מלחמת ששת הימים, מסיבות מדיניות, נאסר על צה"ל לחצות את תעלת סואץ. מצב זה הכריח אותו לחשוב במונחים של הגנה, שהיו זרים לו, ולנסות לפתור את בעיית ההגנה של מדינת ישראל בדרכים שונות. בסוף שנת 69' הגיע הצבא המצרי למצב בו היה מחומש בצורה גדולה ומסיבית, בעזרתה של ברית-המועצות, כפי שצויין.

מלחמת ההתשה

מלחמת ההתשה היתה מלחמה קשה וממושכת, בעוד מטרתם של המצרים היא להתיש את צבא ההגנה של ישראל בהפלת קורבנות בקרבו של עם ישראל. בנוסף להרעשות הארטילריות, צלחו המצרים בקלות לעבר הגדה שלנו, בעיקר בשעות הלילה, הניחו מוקשים בדרכים, פשטו על שיירות אספקה, וגרמו לכך שגוייסו יחידות רבות של מילואים לתקופות ארוכות ובכך השיגו את מטרתן - ההתשה.

חשוב לציין, כי בעצם במלחמת ההתשה שינה צה"ל את תפיסתו כפי שנאמר קודם, לתפיסה של צבא מתגונן, בשיטחו שלו. בנקודה זו מצא עצמו צה"ל בלתי מוכן. האבדות שלנו הלכו ורבו והגיעו למספרים שבין 15-30 איש ביום. מצד שני, חיל האוויר גם כן לא יכל היה לעזור במידה רבה, כיוון שמחפורות טילי הנ"מ שפוזרו לאורך הגדה של המצרים הפילו את המטוסים שלנו בקלות יחסית.

צה"ל היה חייב למצוא תשובה לבעייה זו, והפתרון הוא מה שנקרא, מאוחר יותר, "קו בר-לב".

קו בר-לב

הרעיון היה להקים ביצורים מפוזרים לאורך תעלת סואץ, החל מהים התיכון ועד לים סוף, ובין הביצורים להרים סוללת עפר שתסתיר את הנעשה בצד שלנו מעיני המצרים. את הביצורים עצמם שנקראו אז מעוזים, יצרו מאותם פסי רכבת שבין קנטרה לאל-עריש. פסי הרכבת שימשו תקרה למעוז, ועליהם הניחו אשכולות של אבנים קטנות, במארזים של ניילון. שקיות אלו נקראו שכפ"צ - שכבת פיצוץ. הרעיון היה, והסתבר כנכון, שכאשר פגז של תותח פוגע במוצב - מעוז, אותן שכבות פיצוץ גורמות לפיזור גלי ההדף של הפצצה ומקטינות את הנזקים בצורה דרסטית.

אכן, מיום שקו בר-לב הוקם, ועד לסיום מלחמת ההתשה, קטנו אבדותינו בקו תעלת סואץ בצורה דרסטית, ואת התפקיד הזה של הגנת שלום חיילנו מהפגזות ארטילריות מילא קו בר-לב בהצלחה.

עם סיום מלחמת ההתשה ועד פרוץ מלחמת יום הכיפורים המשיך הצבא המצרי לבסס את צבאו וקרב לגזרה הדרומית את הארמיות ה-12 וה-3.

מעוז המזח

"מעוז המזח" נמצא במוצא הדרומי של תעלת סואץ, באזור פורט תאופיק. משני צידי התעלה בנויים מזחים, שכן בימות שלום התנהלה שם התעבורה בין שתי הגדות. על קצה אחד המזחים, שכביש צר מוביל אליו, מצוי היה המעוז, העמדה הדרומית ביותר של "קו בר-לב".

המעוז היה מוקף משלושת עבריו בשטחי מים והגישה אליו היתה אפשרית רק דרך ציר "לכסיקון". גם השטח שממזרח למעוז היה מוגבל לתמרון בשל הביצות שהיו בו. בעברו המזרחי של המעוז הוכנו רמפות לטנקים.

במעוז ובשני המעוזים הסמוכים שמצפון לו, החזיקה פלוגה סדירה של נח"ל מוצנח, בפיקוד סגן שלמה ארדינסט. אנשי המעוז איישו גם את תצפית הקבע במזח הדרום, ובשעות היום גם את ראס מסלה. ביום פרוץ המלחמה היו במעוז חיילים מצויידים במרגמה 81 מ"מ, שתי מרגמות 51 מ"מ, 9 מקלעי מא"ג, 2 ררנ"טים ונשק אישי.

הקרב

שבעה ימים עמד "המזח" במערכה הכבדה. 42 איש נמצאו בו כאשר פתחו המצרים במתקפה, ביום הכיפורים התשל"ד.
הם יצאו מתוכו לאחר שבוע ובהם פצועים. שבעה ימים של קרב כמעט בלתי פוסק, והם מנותקים ומכותרים. שבעה ימים וששה לילות של התקפות הרודפות זו את זו.

42 חיילים, נעזרים בשלושה טנקים בלבד, מקדמים את פני התוקפים המצרים. הללו, מסתערים בכל כוחם. רבבות חיילים, מאות כלי רכב, טנקים לרוב, ארטילריה אדירת אש, מכל הכיוונים האפשריים, על הקרקע ומהאוויר.

ביום הלחימה הראשון הצליחו טנקים מגדוד סא"ל עמנואל לחבור אל המעוז. צוותיהם השתתפו בהגנתו בפני התקפות התכופות של חי"ר, קומנדו ושיריון מצריים, שנסתייעו בהפגזות ארטילריות ונמשכו עד ה-9 באוקטובר. החל מיום זה פחתו ניסיונות התקיפה של המצרים. כוחות קטנים שנעו לעבר המעוז עלו על מוקשים, וחלקם נרתעו מראש ממגיני המעוז.

כשנוכחו המצרים לדעת שהמוצב אינו חדל להתקיים, כיתרוהו והמשיכו בדרכם פנימה, אל סיני, אך להרפות ממנו - לא הירפו. יומיים היתקיפוהו, פעמים מספר ביום, בשיריון ובחיל רגלים, ובליווי הרעשה ארטילרית. המעוז לא מוגר.

42 איש, חתך של הישוב היהודי בארץ ישראל. בני כל העדות, בני כל השבטים, נערים העושים את שרותם בצבא ההגנה לישראל, בצבא העם שכם אחת, יד אחת, רוח אחת.

כל העת עומד המפקד בקשר אלחוטי רצוף עם יחידתו. בגיזרה הדרומית, מן הדיווחים מצטיירת התמונה, כיצד מארגן הסגן בן העשרים וכמה, בקור רוח מדהים, את חיי אנשיו הנצורים; ההגנה על המעוז, הטיפול בפצועים והקרבות המתמידים תובעים את מחירם. הוא היה מוכן לעמוד במצור כזה, ומבחינתו - רק שקד להודיע שוב ושוב - אין כל נימוק להתייאש. מים, מזון ותחמושת - כל אלה נמצאו לו בכמות שאם יכלכלנה בשים-לב, תספיק לצרכיו לזמן לא מועט. הוא ובחוריו האמינו בצה"ל, שבבוא העת יבקיע אליהם דרך. כך, מכותרים ומבודדים, ונתונים למהלומות אגרופי השיריון המצריים, להרעשת תותחיהם ולהפצצת מטוסיהם. אבל המעוז אינו חדל לירוק אש אל מול התוקפים והם אינם יכולים לו.

המצרים המשיכו במצור המלווה בצליפות ובהפגזות. כעבור עוד 3 ימי מצור החמיר מאד מצב הפצועים (21 איש), הציוד הרפואי החל אוזל והתחמושת התמעטה. בעקבות כישלון כח של חיל הים לחלץ את הנצורים הודיעה ב-12 באוקטובר מפקדת פיקוד הדרום למפקד הפלוגה כי אי אפשר לסייע לו ועליו להיכנע אם יווכח שאינו יכול להחזיק מעמד. המ"פ הביע הסכמתו להיכנע רק אם תוסדר הכניעה באמצעות 'הצלב האדום'. בבעיות הכניעה דנו גם הרמטכ"ל ושר הביטחון, וההחלטה להכנע היתה לפי הנחיות מוצב הפיקוד העליון.

כשהובהר כי אי אפשר לחלץ את הנצורים, הועמד המפקד בפני הצורך לקבל החלטה שבשבילו היתה נוראה מאוד. להמשיך בקרב או להיכנע? או להוסיף להילחם ולהפקיר את פצועיו למוות בטוח? ההכרעה ניתנה בידיו, זאת נמסר לו בשידורי הרדיו. בדידותו, בדידות המפקד, רבצה כמו סלע על כתפיו. הוא היסס, התלבט, לא רצה, נקרע בין נטייתו הטבעית כלוחם, לבין אנקות הפצועים.

השידור האחרון

בשידור האחרון מעביר המפקד רשימה שמית של האנשים ומציין, לגבי כל אחד ואחד, את מצבו, אם בריא ואם פצוע.

המפקד מעביר דרישות שלום למשפחות ולחברות, ומספרי טלפון. תוך כדי שידור הוא יוצא להווכח שהחבר'ה יוצאים בראש זקוף. הם יצאו בראש זקוף - הבריאים והפצועים גם יחד.

במשך שמונה ימי הלחימה בתנאים קשים, וגם בעת הכניעה שמרה היחידה על מסגרת מאורגנת של לוחמים וקיימה קשר רציף עם העורף, וטיפלה היטב בפצועים.

הכניעה

ביום חמישי הוחלט, בתאום עם המפקדה העורפית, על הכניעה. בבוקר ה-13 באוקטובר קיבל מפקד המעוז ממפקדת הפיקוד את נוהל הכניעה ובשעה 11:00 החליט להיכנע. המפקדה דאגה להסדיר את נוכחות אנשי 'הצלב האדום' בעבר השני של התעלה. במזח עצמו התאספו כל המפקדים הלא פצועים, דנו והחליטו על הכניעה.

כשהגיעו נציגי 'הצלב האדום', וכאשר המתינו חיילים מצריים לקבלת הכניעה, התנהלה שיחת הרדיו האחרונה בין מפקד המעוז, שלמה ארדינסט, לבין מוצב הפיקוד של צה"ל.

האם זוהה באחת השיחות האחרונות שהתקיימו איתם על גלי האתר קולם של מפקדיו הבכירים? הם לא הציגו עצמם, אבל אפשר שהוא, הסגן בן ה-20 וכמה, שברשותו נתנה החלטה גורלית, הכיר את הקולות, והבין את הגאווה, שהם, מפקדיו הבכירים מתגאים בו ובאנשיו, ואת הביטחון שהם בוטחים בו. נמסר לו, כי באו בדברים עם 'הצלב האדום', וכי המצרים התחייבו לנהוג בחיילי המעוז על-פי אמנת ג'נבה, וכי הפצועים יקבלו את כל הטיפול הדרוש.

הוא גמר אומר בנפשו.

תוצאות המלחמה

ישראל עמדה בפני מצב קשה מאד, בו צלחו המצרים את התעלה ודחקו את צה"ל אחורנית כ-15-20 ק"מ. צריך היה לפעול מהר, מאחר והאו"ם נהג להיות לצידם של הערבים, וכשאלה היו במצב טוב הם יכלו לעצור את המלחמה כשידם על העליונה. מה שהכריע את המלחמה בסופו של דבר, היתה יחידת הצנחנים של אריק שרון, שחצתה את התעלה, איגפה את הארמיה ה-3 במשך מספר ימים, כשזו מאבדת את מאגר המים שלה ועומדת בפני חיסול.

האו"ם דרש הפסקת אש. כשעמדנו לקראת שביתת הנשק בצד הדרומי לא רק שחזרנו לקו התעלה, אלא עברנו לצד השני של פורט תאופיק. צה"ל היה בתוך מצרים ובצד הצפוני היתה הארמיה מכותרת.

אבל הניצחון היה ניצחון מבחינה טקטית בלבד. האבידות היו רבות.

בתום מלחמת יום הכיפורים היו לצה"ל כ-2,600 הרוגים וכ-7,000 פצועים. חיל האוויר איבד למעלה מ-100 מטוסים, חיל הישירון איבד כ-800 טנקים.

מספר השבויים הישראלים שנפלו בידי המצרים הגיע ל-233 - מספר השבויים המצרים הגיע ל-8,300.

ב-15 לנובמבר התקיימו חילופי שבויים, כשתחילה שוחררו השבויים הפצועים וכעבור יומיים שוחררו יתר השבויים, כולל שבויים ישראלים ממלחמת ההתשה, ששהו בכלא המצרי כארבע שנים.

ועדת אגרנט

ועדת אגרנט, בראשות ד"ר שמעון אגרנט (ז"ל), נשיא בית המשפט העליון, חקרה את מלחמת יום הכיפורים, שפטה רק את הדרג הצבאי ולא התייחסה לדרג המדיני. היא תלתה את האשם העיקרי ברמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר, והמליצה להפסיק את כהונתו. לדברי הוועדה, השהה הרמטכ"ל את גיוס המילואים לפני פרוץ המלחמה, לא הגיע להערכת-מפקד משלו ולא הכין את הצבא כראוי.

אחריות אישית הטילה הוועדה גם על ראש אגף המודיעין במטכ"ל, אלי זעירא, וסגנו, על שלא השכילו לצפות מראש את המלחמה, למרות החומר המודיעיני הרב שעמד לרשותם.

כמו כן קבעה הוועדה כי אלוף פיקוד דרום, שמואל גונן (גורודיש) נמצא אחראי למחדל של אי-הכנת הכוחות כיאות בחזית המצרית.

הוועדה המליצה להדיח את כל הקצינים הבכירים האלה מתפקידיהם.

הדרג המדיני, ובעיקר שר הביטחון, משה דיין, שעמד בראש ההתנגדות לגיוס מילואים, וראש הממשלה, גולדה מאיר, שתמכה בו, יצאו נקיים מאחריות למחדל.

מילון מלחמת יום הכיפורים


סבירות נמוכה
ערב פרוץ המלחמה העריכו גורמי המודיעין הישראלים כי קיימת "סבירות נמוכה" למתקפה מצרית-סורית על ישראל. הערכה זו התעלמה מכך שכחודש לפני המלחמה תגברו המצרים והסורים את כוחותיהם בצורה קיצונית למדי.

קרבות החווה הסינית
אחד הקרבות הקשים במלחמה שהתנהל בחווה הסינית, כאשר כוח צנחנים בפיקודו של סגן-אלוף יצחק מרדכי נכנס למלכודת מוות. הצנחנים נכנסו למארב של דיוויזיה מצרית, עשרות צנחנים נהרגו ורק לאחר שעות ארוכות עלה בידי כוחות החילוץ לפנות את ההרוגים והפצועים.

העיניים של המדינה
כוח של חטיבת גולני כבש את מוצב החרמון שנפל בידי הסורים עם פרוץ המלחמה. הקרב נמשך 12 שעות, ובסיומו נכבש המוצב ואחד הלוחמים אמר לצוות הצילום של הטלוויזיה: "זה העיניים של המדינה".

הקילומטר ה-101
הסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים נחתם באוהל שהוקם בק"מ ה-101 על כביש סואץ-קהיר, ממערב לתעלת סואץ. הסעיפים המרכזיים בהסכם: החלפת שבויים, שמירה על הפסקת האש, העברת מזון ותרופות לחיילי הארמייה השלישית הנצורה, פתיחה במו"מ על החזרת הכוחות לקווי ה-22 באוקטובר, בו הכריזה מועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת האש.

תאריך:  15/09/2002   |   עודכן:  15/09/2002



בלוגרים נוספים ברשת 
האם כדאי ללמוד שיטה אחת?
11/11/2012  |  16:05  |  שלמה אבינר
USA Elections
11/11/2012  |  15:43  |  מישל קישקה
מצחיקונת אמיתית
11/11/2012  |  15:25  |  עליס בליטנטל   |   עליס בליטנטל
שלי קוראת לברק להכריז על מצב מיוחד בעורף באזור הדרום ולהעביר בחקי
11/11/2012  |  15:18  |  שלי יחימוביץ'
מגזין אופנה צרפתי: נערת הברבי אמתית (תמונות)
11/11/2012  |  14:54  |  גל מור

אורי הייטנר
אלכס לוין
אהרון שחר
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |