בימים אלה, כאשר אהוד אולמרט השלים את הקמת הממשלה, המשיך צוות הבדיקה של מבקר המדינה בבדיקת פרשת רכישת הבית ברחוב כרמיה בירושלים. צוות הבדיקה מטעם המבקר נפגש כמעט מדי יום עם עדים נוספים ומבצע מה שמכונה: תישאול. בבדיקה מוכח מעבר לכל ספק: אולמרט קיבל שוחד בהיקף של מאות אלפי דולרים מחברת אלומות, הנשלטת על-ידי גיל מסטיי. הוא שילם רק 1.25 מיליון דולר (כולל מע"מ), כאשר ברור ששווי הבית נאמד בכ- 1.7 מיליון דולר לפחות. ועוד: בכירים בעיריית ירושלים פעלו עבורו כדי להכשיר פירוק והרכבת הבית בכרמיה, תוך ביצוע עבירות חמורות על החוק.

כפי שדיווחנו כאן, שורה של אישים כבר תושאלו, בהם מהנדס העיר (לשעבר) בעיריית ירושלים, אורי שטרית, ופרקליטו של אולמרט, עו"ד אורי מסר - שביצע עבורו את העיסקה. אורי שטרית הוא אחד האישים שפעלו למען אולמרט, ו"סידרו" את ההיתרים, וזאת באופן הנוגד את החוק ועל-אף שמדובר בבניין המצוי בשימור.

בדיקת צוות המבקר, בראשו ניצב (בדימ.) יעקב בורובסקי, נעשית באופן הראוי לשבח: בשקט בשקט אבל בדרך לתוצאות. ל- Nfc נודע, כי עוד החודש תסתיים הבדיקה. במהלך החודש הבא צפוי המבקר לפרסם דוח חמור, שיזעזע את המדינה (ואת הציבור).

מה שמפתיע, כמעט כרגיל, ולא לטובה, הוא שוב התנהלות אמצעי התקשורת. אלה מסתירים מהציבור, וליתר דיוק - מהקוראים ומהצופים שלהם, את העובדה הפשוטה: אולמרט מסובך עד מעל לראשו בפרשת שוחד חמורה, הנחקרת בימים אלה. אותם כלי תקשורת נמנעים, אוי לבושה, מלדווח על האישים אותם מתשאל צוות הבדיקה מטעם המבקר. ההסתרה נעשית באופן כה בוטה, גם אם לוקחים בחשבון את האינטרסים הכלכליים שיש לכל אחד מהמו"לים הגדולים.

פרשת השוחד של אולמרט עלולה להוליד בקרוב דרמה גדולה. הפעם מכיוון בלתי צפוי (כמעט). נודע לי, כי מתחת לפני השטח נעשה מאמץ לחפות על אולמרט אפילו תוך שימוש בבני משפחתו. הנה "טיפ קטן", העולה מגרסתו של גיל מסטיי, שנתן בפועל את השוחד לאולמרט. גירסת מסטיי: עליזה היא שניהלה את המו"מ והיא שרצתה דווקא את הבית הזה בכרמיה בירושלים. אם יתמיד גיל מסטיי בגירסה זו, ויציג את עליזה כמוציאה ומביאה של העסקה, אזי אנו מצויים בפיתחה של תקופה שבה תשודרג גירסת החיפוי של אריאל-עמרי שרון. אהוד עלול לומר: "עליזה היא שבישלה, אני רק חתמתי. נמנעתי מלעסוק בכך יתר על המידה, דווקא בגלל היותי שר ומ"מ ראש הממשלה. סמכתי על עליזה". והיא מצידה תאמר: "לא ביקשתי מאיש מאומה. רציתי את הבית, וכמה שדרשו, שילמתי". וזהו.

מי שמבקש הוכחה נוספת לדרכה הנלוזה של קדימה בכלל ואולמרט בפרט, יכול ללמוד מאופן התנהלותם בשני האירועים שלהלן:

• 28.03.06 – בבוקרו של יום הבחירות לכנסת ה- 17 שיגרו ארגוני הטרור קטיושה לעבר אשקלון. הקטיושה נפלה סמוך למתקן איסטרטגי. מאליו מובן, כי היא סיכנה את האזור כולו. המדובר באירוע חמור - שהתאפשר בשל השטח שפונה בעת ביצוע ההינתקות, מפניו הזהירו ראשי הליכוד ומפלגות נוספות. אך למרות זאת, הדבר לא פורסם ברבים, במהלך היום. ולא במקרה: הצנזורה, הכפופה כידוע למשרד הביטחון, היא שמנעה את הפרסום בכלי התקשורת. ולא בכדי. לו היה מתפרסם הדבר, היו אולי בעלי זכות בחירה נוספים מחליטים, ברגע האחרון, להצביע למפלגה אחרת, ולא לקדימה. רק כשעתיים לפני סגירת הקלפיות, כשמרבית המצביעים כבר שילשלו את פתק ההצבעה שלהם לקלפי, הותר הדבר לפרסום.

• 4.05.06 - שר התעשיה, המסחר והתעסוקה (תמ"ת), אהוד אולמרט, חתם ביום העצמאות על צו העלאת מחיר הלחם ב- 7.11%. המדובר בהעלאה חדה ביותר, דרמטית למעוטי יכולת. אלא שהדבר לא פורסם במהלך שעות היום של יום חמישי - הוא יום הצגת הממשלה. ולא במקרה. אולמרט ואנשיו נמנעו מליתן פומבי להחלטה, כל עוד לא הוצגה הממשלה בפני הכנסת. רק לקראת ערב, ולאחר שאולמרט הציג את ממשלתו, ולאחר שמצעד הנואמים והמתנגדים לממשלה הסתיים, נמסר דיווח ממשרד התמ"ת על דבר הצו שנחתם. ואז פורסם הדבר בתקשורת.

הנה אנו רואים: שוב ושוב עושים אולמרט, יחד עם שריו ואנשיו הקרובים, מניפולציה מופקרת במידע המוחזק בידם, מתוקף תפקידם. זו תופעה חריגה, הראויה לכל גנאי. אלא שבמקומותנו, כאשר עדת חנפנים וכתבלבי חצר מסוגו של עורך מעריב, דן-קנר, שורצת לרגלי אולמרט, בל נתפלא שכלי התקשורת אינם מדווחים על כך לציבור הרחב ואינם מעמידים את אולמרט במקומו.

ועדת הבדיקה שבראשה עומד השופט (בדימ.), ורדימוס זיילר, עומדת לסיים את שמיעת העדים בפרשת פריניאן. אף על-פי כן, טרם זימנה הוועדה את שופטת בית המשפט העליון, עדנה ארבל, כדי שתסביר את כשליה ומחדליה בפרשה. ניתנת האמת להאמר כבר כאן: ארבל, ששימשה במהלך התרחשות הפרשה בתפקיד פרקליטת המדינה, זוכה שוב לחסינות.

חברי הוועדה - זיילר (יו"ר הוועדה), פרקליטת מחוז מרכז לשעבר - עו"ד נורית שניט, וניצב (בדימ.) עוזי ברגר, נמנעים, משום מה, ממילוי חובתם הבסיסית. זאת למרות המידע החמור, המצביע על התנהלות מוזרה מצד ארבל, שבעטייה, בסופו של דבר, נרצח אדם - הוא צחי בן-אור.

ועדת הבדיקה שמעה עדויות מצמררות: על קצין בכיר שגנז תיק-חקירה בנימוק שהעבריין לא נודע, בשעה שידע היטב מי רצח; על קצין אחר שהמשיך להתרועע עם בני משפחת פריניאן למרות תפקידו והמידע שהובא לידיעתו; על מפכ"ל המשטרה, משה קראדי, שעצם עיניים, במקרה הטוב, וקידם את יורם לוי לתפקיד בכיר; ועל פרקליטת מחוז דרום, עו"ד יסכה ליבוביץ, שלא השכילה להעניק מעמד של עד-מדינה לשוטר צחי בן-אור, ובכך הפקירה את האינטרס הציבורי ואותו עד שנרצח.

מעל כולם מרחפת דמותה של ארבל. היא קיבלה דיווח בזמן אמת, על ההתרחשויות, ולא מילאה את חובתה. נניח, רק לשם הדיון כאן, כי אין מדובר בהתנהלות מושחתת כפי שהתגלתה בפרשיות אחרות בהן מעורבת ארבל. ובכל זאת: האם אין זה מתפקידה של ועדת הבדיקה לבחון את המחדלים והכשלים של ארבל? מדוע עוצרת הוועדה כשמדובר בה? אין אנו יכולים להיכנס למוחו של זיילר. יחד עם זאת: מכיוון שאין מדובר בשיקול ענייני ומקצועי, אין לנו אלא להסיק כי מדובר בשיקולים זרים.