דברים מוזרים-לכאורה מתרחשים במסגרת "מלחמת אוסלו": הערבים מנסים להשמיד יהודים ככל שידם משגת כשהם חשים כי אנו נחלשים, ו'נרגעים' כשידינו על העליונה. לעומת זאת, כל אימת שצה"ל מצליח להתגבר על אינסטינקט הרצח של המוסלמים, מדינת היהודים מנסה לרכוש את ליבם על-ידי העברת משאבים להקלת קשייהם היומיומיים. פעולה כזו מרמזת לערבים שהיהודים נחלשו, וחוזר חלילה לאחר העברת המשאבים הללו לידי הרוצחים ומשתפי הפעולה עמם.
'מעגל קסמים' זה חוזר ונשנה בדייקנות מדעית כמעט, ורק הבורים שמנהלים את חיינו עדיין עורכים ניסויים חוזרים ונשנים באורח דמוי-כפייתי. האם טרוף מערכות זה אכן נובע מבורות, או אולי ההיפך ממחשבה תחילה?
כדי להבין את התיזה הבסיסית שהעליתי, אתאר בקצרה את העיקרון של שיווי-משקל דינמי בין חומרים בריאקציות כימיות מחד, את העקרונות המוסלמיים של ג'יהאד (מלחמת מצווה) והודנה (הפסקת-אש זמנית) מאידך, ואשווה ביניהם אנלוגית.
כמעט כל חומר שקיים בעולם עובר להיות אחר על-ידי תהליך כימי (ריאקציה), וכמעט כל תהליך כזה ניתן להחזרה (רברסיבילי). מהירות התהליך ומידת חזרתו תלויים בגורמים שונים שמסתכמים למספר יחיד (קבוע הריאקציה או היחס בין שני הקבועים, שאף הוא קבוע). שני החומרים מצויים במערכת כל הזמן, וה'שולט' משניהם הוא זה אליו 'נדחף' התהליך בכוח רב יותר (על-ידי קבוע נמוך יותר).
את הצד השני של אותה מטבע קל יותר לתאר, אם כי גם הוא נסתר מעיני התקשורת וה'אליטות' השמאלניות (או מוסתר בידיהם בכוונה תחילה): האיסלאם מחלק את העולם לשניים, ארץ השלום (דאר אל-סלאם) מצויה בכל אתר בו הוא שולט (ובו הוא אמור לשמור על "בני חסותו" - רק אלה שמקבלים את שלטונו, כמובן), וארץ המלחמה (דאר אל חארב) שכוללת את שאר העולם (אשר, בסופו של דבר, אמור להיות נישלט על-ידיו כולו). כשהאיסלאם מוצא עצמו חזק מאויביו בארץ זו, הוא חייב במלחמת מצווה (ג'יהאד), אך כשנראה לו שנחלש מאויביו שם, הוא חייב לבקש הפסקת אש (הודנה), שבינה לבין שלום (כפי שאנו מבינים מושג זה) אין ולא כלום, מכיוון שזו תיפסק ברגע שהמצב "יחייב" זאת. כלומר, מייד עם המעבר ממצב של חולשה-יחסית למצב של חוזק-יחסי. שני מצבים אלה מהווים חלופות יחידות בהתייחסות המוסלמים לכל האחרים, בדמות החלופה 0\1 במחשבים, ותוארו, אמנם במונחים מעט אחרים, במאמרי "תהליך המוליך למלחמה" (כותרת שהוכתבה על-ידי עורך "בימה" בעיתון הארץ (10.1.94, ראו הקישור).
תהליך אוסלו, שכונה אז כ"תהליך השלום", הביא את המוסלמים להמיר את מצב ההודנה במצב הג'יהאד, ומאז אכן אנו חווים את השינוי הזה.
אלה מהקוראים שהיו מוכנים לקלוט את שנאמר לעיל מבינים כבר את כוונתי: האינטראקציה בין הצדדים הניצים כאן (שלום-זמני או מלחמה) משולה לשני צידי הריאקציה הכימית (חומר א' או ב'). כל צד דוחף לכיוון השני, והשאלה של כולנו היא כיצד להעביר את שיווי המשקל הדינמי הזה לכיוון הפסקת אש, גם אם היא זמנית, מכיוון שמדינת ישראל ממשיכה לבנות והיהודים ממשיכים להיבנות בה בקצב מזורז בעיתות של שקט יחסי. פתרונות לבעיות דומות באירופה בוצעו באמצעות בריתות בין מרכיביה השונים: ספריו של ווינסטון צ'רצ'יל ("ההיסטוריה של העמים דוברי האנגלית", "מלחמת העולם השנייה") מלאים בדוגמאות כאלה, ולא כאן המקום לפרטן ולתארן. הברית הבלתי-חתומה בינינו לבין מעצמת העל מהווה אכן גורם בעל חשיבות רבה בהטיית שווי המשקל לכיוון ההודנה, אך תכופות גובר האינטרס הצר של ארה"ב (כפי שרואים אותו אצלם) על הצורך בשקט יחסי במזה"ת. בשביל האמריקנים מדובר בצריכת הדלק או בהיקף מכירות של תעשיית הנשק, אך בשבילנו זו שאלה של חיים או מוות לאומיים.
את האנלוגיה שלעיל ניתן להרחיב באופנים שונים, אך מהאנליזה השטחית-למחצה נובע, שעלינו להבין מהם הגורמים שמשפיעים על שיווי המשקל בין שאיפת ההתפשטות של האיסלאם לבין השלמתו עם קיומנו בחלקת אלוהים הקטנה שלנו, ולנסות להשפיע על הטייתו לכיוון הרצוי לנו. הדרך לכך היא כנראה אחת ויחידה, שימוש כזה בכוח (ממשי או הרתעתי בלבד) שיבהיר לאיסלאם כי תקיפתנו תוביל לאיבוד נכסים משמעותיים בשבילו. ה'אינטלקטואלים' שלנו אינם מבינים מאומה בכימיה/פיסיקה, אך ההיסטוריונים שביניהם (משה צימרמן, שלמה בן-עמי, זאב צחור, אילן פפה, אם נזכיר אחד בלבד מכל מוסד אקדמי) היו אמורים לפחות ללמוד את לקחי העבר. על הסיבות האפשריות לכך שאינם עושים את הנדרש מהם במקצועם יש לעמוד במאמר נפרד.
כדאי, לעומת זאת, להעלות מחשבה מפתה (בתקווה שאינה אופטימית מדי...), שראש הממשלה מבין את הדינמיקה העדינה הזו, וכי פעולותיו האנטגוניסטיות-לכאורה, שמטרידות את מנוחת אנשי 'המחנה הלאומי', דווקא מכוונות לניצולה למטרת שרידותנו, כלהלן:
א) במשך למעלה מארבעים שנה חשבו הערבים שיוכלו להביסנו בג'יאהד;
ב) כתוצאה מהבסתם ב'אינתיפאדה' הראשונה, הם 'נאלצו' לעבור למודולוס של הודנה. אסון 'אוסלו' נפל עלינו, אם כך, כתוצאה מעוצמתנו;
ג) ויתורינו חסרי האחריות (במיוחד, אלה של אהוד ברק בסוף שלטונו) 'אילצו' אותם לחזור למודולוס של ג'יהאד;
ד) ניצחון מוחץ כעת, ב"חומת מגן", כנדרש על-ידי רוב תושבי ישראל היהודיים, יגרום לערבים 'לחזור למוטב', לכאורה, ולעבור שוב להודנה (הפסד מוחץ אין להעלות על דל שפתינו מפאת תוצאותיו הקטלניות, כמובן);
ה) וחוזר חלילה.
מכאן, שעלינו לשמור 'על אש קטנה' את תקוות הערבים שיצליחו לחסל את ישראל, כדי ש'יהודי-הגלות' (השמאל הישראלי) לא ינסו שנית להעבירנו למצב של שביתת נשק מסוכנת מחד, תוך מזעור הנזקים של מלחמת המצווה שמוכרזת עלינו מאידך.
כלומר, יש לשמור את הערבים במצב אחד (של ג'יהאד) במינימום פגיעות עלינו, מבלי להעבירם למצב השני (של הודנה). במונחים כימיים-פיסיקאליים, יש למצוא יחס קבועים מתאים כדי לוודא שחומר ב' לא ייעלם לחלוטין למרות שמטרתנו היא לקבל חומר א'. בהעדר הסכמה מלאה מכל שכבות הציבור היהודי בישראל, אם כן, שומה עלינו, לצערנו, לשמר את מצב הג'יהאד עד אותו יום מיוחל של "שלום-אמת" (בתקווה שיגיע לפני "אחרית הימים" היהודי) בו גם הערבים ילמדו לחיות בשכנות טובה, אפילו אם אלה שאינם מוסלמים.
