"אות קלון לעליון", זוהי הכותרת של מאמר מערכת הארץ. מאמר המערכת, כידוע, משקף את הלוּז של העיתון והוא בדרך כלל על דעת כל המערכת וביחוד על דעת המו"ל. כותרת שכזו מטביעה בפירוש וּבתוקף רב אות קלון על בית המשפט העליון. לאו דווקא בגין פסיקה מסויימת, אלא על המוסד כולו!
כוחו של העיתון הוא בַּקָלוֹן! כי זה הרי הכי מוֹכֵר! זה מוכר עיתונים וּמתוך כך נמכרים שטחי פרסום והמיליונים זורמים. כלומר, יש לו לעיתון עניין רב בַּקָלוֹן - בִּקְלוֹנוֹת השליטים, אנשי רוח, אמנים וּבדרנים וכל קָלוֹן ראוי אחֵר שמטרתו, כאמור, למכור למכור ולמכור! עכשיו הַקָלוֹן מוטח אל פרצופו של בית המשפט העליון. לא היה אפשר קודם להתבטא כך בפני בית המשפט - "פרצופו".
בית המשפט העליון הוא לא רק בניין מפואר. בניין, ככל שיהיה חצוף ורשע, אינו אשם בִּקְלוֹנוֹ. בבית המשפט העליון מכהנים אנשים, שאמורים להיות האנשים הכי חשובים במדינה. הם אינם מטיפים בשער בעלמא, הם מגיני העם. הם קובעים את מוסר המדינה. את הצדק שלה. את לב קיומנו. הטלת מום באנשים האלה, היא הטלת מום בחברה כולה. בכולנו.
לשופטי בית המשפט העליון מוענק מעמד מיוחד. גבוה יותר מכל אחד מאיתנו. הם "מורמים מעם". כל אזרחי המדינה, מנשיא המדינה ועד לאחרון האזרחים שנולד ברגע זה, חייבים לסור למרותם וּלציית להם. יתר על כן, חייבים הכל לנהוג בהם כבוד רב! אפילו ביקורת על התנהלותם, חייבת להיות "אדיבה". הענקת אות קָלוֹן לאנשים האלה מפגין את עליונות הַמַעֲנִיק על הַמוּעֲנָק.
המאמר מסתיים במילים "החשש הוא שעמדתו זו של נשיא בית המשפט העליון תימוג ותיעלם, לאחר שהכנסת תהפוך את חוק האזרחות לחוק היסוד, עם רוח גבית של בית המשפט העליון באחת משעותיו המבישות". שימו לב, הפסיקה הנוכחית אירעה בשעה אחת בלבד מ"אחת משעותיו המבישות", כמה שעות מבישות כאלו היו? לא פירשו.
לפיכך, המסקנה הנתבעת במפגיע היא שהכותרת הזו מדברת על החברה הישראלית בקיץ התשס"ו. מוטח בנו קלון בגין חוסר התנהלות מוסרית, כשיש בישראל שבעה מיליון פריטים הנושאים את התואר "מוּסָר". מושלך בפנינו בּוֹצְקָלוֹן על היותנו למעלה ממאה קבוצות של גִּזענים הרואים בְּגִזְעָם את הגזע הראוי והמועדף על פני כל האחרים. מוּרְבָּץ בפרצופינו רֶפֶשְׁקָלוֹן שנבין אחת ולתמיד שאנחנו חיים במדמנה אחת גדולה ועוד שואפים בקורת רוח מלוא הריאות את סרחונה.
