אליטיזם לתקנת החברה

הבוגר הממוצע של מוסדות ההשכלה בישראל אינו מתאפיין ברמה אינטלקטואלית מרשימה. התרבות הרווחת היא רדודה: מציגה את השטחי ומתעלמת מן המורכב, מגישה מן המוכן את המהיר לתפיסה והמזומן להנאה; את החד-משמעי והרגעי, החוזרים על עצמם, ופוטרים את הבריות מן התהייה, שהיא ביסוד התפתחותו הרוחנית של האדם.

היחס בין הרמה האינטלקטואלית לעומק התרבות הוא מסוג יחסי הגומלין: השכלה דלה מונעת עומק תרבותי, ורדידות תרבותית מצדה די לה במי אפסיים. עומקו של אוקיאנוס מטיל בה אימה, וגם פסגות אין היא מבקשת.

מי אשם? ההיסטוריה. כלומר, ההתפתחויות החברתיות הכלליות.
במה תולים אשמה? בעיוותי מוסר, בחומרנות, באגואיזם, בשפל תקציבי ובגאות פוסט-מודרניסטית; הכל נכון, אך בהיסטוריה - אולי בשונה מן המדע - לא קלה ההבחנה בין סיבה למסובב.

היאך מנסים לתקן? תמורות חברתיות יזומות הן מעניינן של אליטות שמטבען גועשת בהן ביקורת הקיים, והן מבקשות לפרוץ דרך ולהציב סטנדרטים חדשים. ובכן, יש להתחיל בהקמתן של אקדמיות קדם-צבאיות להכשרת קבוצות עילית הראויות להנהגה אשר יסולו מסילות אל נאות תרבות עשירות יותר, ובכך גם יעשו לתקנתה של החברה. מערכת החינוך הממלכתית העל-יסודית מתמקדת בהכנת תלמידים לבחינות הבגרות, ומזניחה, במידת מה על-כורחה, פיתוחם של כשרי אינטלגנציה כללית, חשיבה אינטלקטואלית, פרספקטיבות אתיות וחוסן רגשי.

מערכת חינוך ציבורית אינה מטפחת אליטות. היא מחויבת לשוויוניות, וממילא עניינה בטיפוח החלשים ולא החזקים. אכן ראוי לקרב את החלשים אל הפסגה, אך רצוי שתהיינה אליטות שמדי פעם בפעם תגבהנה את הפסגה, וכאלה יכולות להתפתח במסגרת עמותות פרטיות, (אשר תדאגנה גם למעוטי היכולת הכספית הראויים לכך) או במסגרת אקדמיה קדם-צבאית שאינה נדרשת להשתעבד לדרישות בחינות הבגרות מחד-גיסא, ואין היא מוסד שעניינו התמחות מקצועית-אקדמאית, כמכללות ואוניברסיטאות, מאידך-גיסא.

שלב הביניים בין תיכון לאקדמיה יאפשר עיצוב פרספקטיבות אינטלקטואליות וערכיות שיאפשרו לאדם הצעיר לנהל את חייו על-פי אמות מידה מודעות ומכוונות, מתוך שילוב של פרדיגמות רעיוניות ואתיות, וכך ימנע עצמו מלהיות קורבן לסחף חיי האקראיות - סחף המערער יסודות של חברה בריאה. טיפוח אליטות אינטלקטואליות/אתיות אינו נופל בחשיבותו מטיפוח טכנולוגיות עילית. אין ברכתה של טכנולוגית העילית ניכרת אלא רק בחברה המתאפיינת במצע הומניסטי ניכר.

הכשרת קבוצות הנהגה מתייחסת לתחומים מדיניים, חברתיים וצבאיים מגוונים. תכונות הנהגה חייבות לבוא על ביטוין בכל מערכות החיים החברתיות המתאפיינות בקונפליקט אינהרנטי. ענינה המוצהר של הכלכלה המדינית, למשל, הוא להעצים תדיר את העושר הציבורי ולשכלל את נוסחאות חלוקת העושר כך שהעניים יהיו פחות עניים, והעשירים לא יהיו פחות עשירים. לכאורה זהו עניין לכלכלנים לענות בו, אך לאמיתו של דבר רק מנהיג בעל שאר-רוח וראייה רחבה, המביט מעל לנוסחאות הכלכליות, והרגיש לצורכי הפרט מחד-גיסא ומבין מגבלות צרכים אלה מאידך-גיסא, והמזהה את הזרמים החברתיים הנוגדים, יכול לשקלל מגמות, רגישויות ואפשרויות לכדי הנהגה כלכלית נבונה. הכלכלנים ישמשו בידיו ככלי שרת לבניית הנוסחאות התיאורטיות. הוא כמצביא יצביע אל הכיוון. הם כמקצוענים יסולו המסילה.

כן המצביא החינוכי: אין הוא זהה עם הדידקטיקן, או עם "טכנאי הבחינות", היודע את סוד צמצום חומר הלימוד והעברתו מספר הלימוד למחברתו של התלמיד. אין הוא טכנאי ערכים "המריץ דרך גרונו אוסף שלם של משפטים קדומים", כדבר הסופר הגרמני בן המאה ה-19, קונו פישר. אכן היטיבו הרומנטיקנים הגרמנים בני המאה ה-19 להבין את החינוך כמעשה יצירה מורכב מאוד הדורש שקלול בין מגמות ותובנות מנוגדות. הם הבינו שהחינוך הוא Bildung ו Erziehung, כלומר, נטילת חומרים שונים ויסודות שונים והפיכתן למבנה. החינוך הוא, אם כן, בעיקרו תהליך של עיצוב, וכמו כל עיצוב הוא לפעמים לוחץ ומעיק, וכמו כל עיצוב הוא גורם עצב ועצבנות גם למעוצב וגם למעצב.

והנה, מורכבות התהליך, זו הדורשת ארכיטקט חינוכי בעל תכונות מנהיג, עולה מתוך תובנת הניגודים שבו, שהרי מלאכת החינוך מטבעה מתכוונת אל הפרט, אך מתוך ראיה רחבה יותר של תיקון החברה. יסוד התפתחותו הבריאה של הפרט היא קריאת דרור למיוחד שבו, ואילו תיקונו של הקולקטיב החברתי דווקא ביצירת אחידות, למצער חיצונית, ובחברות ושיטות ממשל מסוימות, אף פנימית. ביטוי עז לכך נתן פרידריך ניטשה בטענתו שחינוך הוא האמצעי להריסת היוצא- מן -הכלל לטובת הכלל.

הצבא האולטרא-מודרני חייב להצטיין לא רק במיומנויות מקצועיות וטכנולוגיות גבוהות, אלא גם בשכבת פיקוד משכילה, בעלת תובנות וכישורי אינטלגנציה כלליים בנוסף לאלה הספציפיים, לשם הגברת היכולת לעמוד באתגרים מורכבים הדורשים שילוב מיומנויות צבאיות ואינטלגנציה כללית ברמה גבוהה, כמו גם מוטיבציה ערכית גבוהה. הכשרת החיל והקצין תוך כדי שרות צבאי מתמקדת בפונקציות הצבאיות, ואשר על כן יש מקום לשלב קדם צבאי לפיתוח וביסוס התשתית האמורה.

הצבא הישראלי, יותר מכל צבא אחר עסוק בפעילות מלחמתית באופן אינטנסיבי ולאורך שנים רבות. התותחים באזורנו רועמים, ועוד ירעמו שנים רבות, ורעשם בולע את קול המוזות. שומה על החברה הישראלית לדאוג לכך שקול המוזות יגבר.

יש המגדירים את החברה הישראלית כמרובת שסעים. נראה, כי הגדרה מתאימה יותר היא חברה בדרגת מורכבות גבוהה מאוד, באשר הרבה מן השסעים מתפתלים, האחד אל תוך האחר, ויוצרים הצטלבויות מסובכות. חברה כזו, על שכבותיה, אינה יכולה להתקיים מכוח הטכנוקרטיה גרידא. היא משוועת למנהיג.

מנהיג מתבקש בתחומים שבהם שרויה המורכבות, היכן שהמדע והטכנולוגיה והרציונליזם הצרוף אינם כופים עצמם בהצעת פתרונות חד-משמעיים, אלא רק מושיטים עזרתם החיונית לאינטואיציה הבריאה.

מכאן שהכשרת המנהיג ענינה פיתוח ושכלול התובנה האינטואיטיבית אגב הקניית השכלה כללית בהדגשה על הכוליות הרב-תחומית, כאשר אלה מלווים באימונים ותרגולים לחיזוקן של כשרים מוסריים ורגשיים.

הראשונים בתרבות המערבית שנקטו בגישה זו היו הסופיסטים במאה החמישית לפנה"ס. עד זמנם היו רק בתי ספר יסודיים. הם היתוו תוכניות ללימודי המשך שכללו ספרות, מתמטיקה, תורת המידות, דיאלקטיקה ורטוריקה. לדעתם, תלויה הצלחת החינוך בשלושה גורמים: בכשרון הטבעי, בידע של המורה ובתרגול. הם קבעו כי גם הכישורים המעולים ביותר אובדים ללא תרגול. במערכת החינוך הציבורית במדינת ישראל אין די תשומת-לב לחיוניות התרגול. התרגול העיוני הוא דל: אין דרישה בבתי הספר התיכון להכין שעורי בית. התרגול המעשי כגון: עריכת ויכוחים, דרכי קבלת החלטות, עמידה במשימות שונות - כמעט אינו קיים. מוסד המחנך למנהיגות חייב להדגיש מיומנויות אלה.

אך הבעיה היסודית יותר היא התפישה השגויה של מושג ההשכלה הכללית, כפי שהיא משתקפת בזלזול במקצועות ההומניסטיקה. בחינוך התיכוני המקצועות היוקרתיים והמבוקשים ביותר הם המקצועות המדעיים והטכנולוגיים, בהנחה, הבלתי מופרכת, שמקצועות אלה יקנו לבעליהם בעתיד מעמד כלכלי-חברתי גבוה. מתוך הן אתה למד לאו. מקצועות מדעי החברה וההומניסטיקה מבוזים, ונראה כי חלק מהפוקדים אותם באקדמיה עושה זאת בלית ברירה. זו היא גישה צרת אופק שאינה יאה לאליטת הנהגה, ואכן לאחרונה ניכר בעולם המערבי שינוי מה ביחס למקצועות ההומניסטיקה.

מתפתחת גישה חיובית יותר למקצועות השפחה, כריאקציה להתמחות והתמקצעות, החשובים לכשעצמם, במדעים וטכנולוגיה. ההנחה ביסוד נקודת המבט החדשה היא שבדור טכנולוגיית-העל הולך החינוך ומצטמצם בתוך תחומים ומקצועות מוגדרים ואוטונומיים, וכי עריצותה של מקצוענות היתר מונעת הרחבת אופקים וממילא מצמצמת את שדה החשיבה של הלומד. היפוכם של דברים כאשר הלומד קונה השכלה הומניסטית שתוביל אותו להבנת תהליכים תרבותיים גלובליים, ותקנה לו פרספקטיבות רחבות יותר ביחס לדרכי חשיבה, גם כאשר יבחר לעסוק במקצועות "ריאליים". הכשרת שוחרי הנהגה חייבת לעורר יראת כבוד כלפי מקצועות ההומניסטיקה בהיותם תשתית הכרחית להבנת המורכבות של הפרט כפרט, של החברה כחברה ושל יחסי הגומלין ביניהם. לא מומחיות מקצועית לכשעצמה, יוקרתית ככל שתהא, מספקת לעשות אדם למנהיג, אלא "הידיעה הכללית" כפי שמסביר אפלטון ב"פוליטיאה", כלומר, ידיעת כל הדברים, שהיא כושר ראיה מטה-מקצועית, כלומר, ראייה פילוסופית.

מנהיג שיש לו ראייה כזו ניצב בענווה מול המורכבות האנושית ומנסה לפלס דרכו, ודרך מונהגיו בתוך הסבך הזה מתוך יראת כבוד. המורכבות של מצב זה מתעצמת מתוך עצמה תדיר כשמדובר במנהיג פוליטי, בהיותה מזינה וניזונה מתוך פרדוקס התופש בכפו את המנהיג הפוליטי ללא רחם: זהו הפרדוקס של "מלך פילוסוף", שהוא האידיאל האפלטוני, אך הוא מצב אבסורדי גם כשאינו חורג ממסגרת העיון התיאורטי: מלך ופילוסוף הם תרתי דסתרי: אין אמת אחת "אמיתית" ואמת אחרת לצורכי הנהגת הציבור.

המציאות של מורכבות, המבקשת לה מנהיג, מחייבת תחומי לימוד וגישות של הוראה שאינן נחלת בתי הספר של המערכת הציבורית. ולשם כך ראוי להפנות מבט אל ערש התרבות המערבית. אפלטון קובע כי אדם אינו יכול להגיע לתפקיד הנהגתי אם לא למד דיאלקטיקה. פירושו המקורי של מונח זה הוא "דיון". הסופיסטים ואפלטון התכוונו במונח זה לאמנות החשיבה הביקורתית והטיעון הלוגי. זוהי מיומנות חשובה ביותר עבור המבקשים להשפיע על בני אדם. נכון כי ביחס להמונים נראית הדמגוגיה יעילה יותר, אולם בחברות דמוקרטיות, על מנגנוני הביקורת שלהן, נעלמת השפעת הדמגוגיה כלעומת שבאה. חשיבותה של הדיאלקטיקה למבקשים מיומנויות הנהגה רבה גם במובנה ההגליאני, כלומר, במובן של היות כל מושג ומצב כולל בתוכו, בכוח או בפועל את ניגודו, שכן מובן זה הוא שמשקף את מורכבותה של המציאות המוסרית החברתית וההיסטורית.

ואם הזכרנו דמגוגיה בקונוטציה שלילית, נציין את הרטוריקה, החיובית, אשר ביוון העתיקה היתה המאפיין החשוב ביותר של המנהיג. הרטוריקה - אמנות הנאום, הייתה מכשיר חשוב להבעת מחשבה, והיתה בת לוייתה הקבועה של הדיאלקטיקה. בהעדר שתי מיומנויות אלה, אין בידי השואף להנהגה היכולת להניע קבוצות אנוש.

גם השירה היא ביטוי חשוב של מורכבות ההוויה. נבין זאת על-דרך השלילה: "פרוזה" בלטינית פירושה דרך ישרה, או קו ישר. הכותב פרוזה מתאר מצב ליניארי, בדרך ארוכה. לעומת זאת השירה מהפכת ומהפכת בקרביה הנפתוליים מגווני המשמעות והקונפליקטואליים של הישות האנושית, ועושה זאת בדרך קצרה, בתמצות ובעזות ביטוי. האין זה מרשם מעולה לאסטרטגיה מעולה? ילמד המתחנך למנהיגות שירה וכתיבת שירה ויפתח את כישוריו האסטרטגיים. צדק המשורר ת"ס אליוט בהצהירו ש"השירה מנקה את כלי החשיבה", כי המאמן עצמו בכתיבת שירה מאמן עצמו לא רק בהתמצאות בסבך המורכבות המילולית האינטלקטואלית והרגשית, אלא הוא ממילא רוכש כלים להבנת מורכבותם של מערכים אסטרטגיים.

יש הרואים במקצועות ההומניסטיקה ובייחוד במקצוע הספרות אמצעים בידוריים, מין תבלין לעיקר, שהם המדע והטכנולוגיה. הסופר מריוס ורגס יוסה טוען נגד זאת ומסביר שההתרכזות בהתמחות טכנולוגית מנטרלת תכונות אינטלקטואליות ותרבותיות המאפשרות לאנשים לחיות יחד, לתקשר ולחוש סולידריות. "ההתמחות גורמת חוסר הבנה חברתית, מפלגת את בני האדם לגטאות של טכנאים ומומחים". ואכן, איך אפשר לו לאדם לקבל החלטות רציונליות גם בתחומי תעשיות-העל, או הסחר, ועל אחת כמה וכמה בתחום המדיני אם אין לו הבנה של מצבים אנושיים לסוגיהם ודרגותיהם השונות? וכי הטכנולוגיה מתפתחת למען עצמה? כאשר נשאל ד"ר דב פרוהמן, סגן נשיא אינטל העולמי אילו הם עובדי טכנולוגית - העל המועדפים עליו אמר: "מי שלמד אומנויות... ואז הלך לאוניברסיטה ולמד פילוסופיה או מדעי היהדות - אותו אני רוצה, כי זה אדם פתוח, סקרן ובעל יכולת חשיבה".

במציאות המתקראת גלובלית אי אפשר לו לאדם שיוכל ליזום, לפתח ולהגיע למצוינות ללא הבנת המודלים והתהליכים היסודיים של מערכות פוליטיות, תרבותיות וכלכליות בין לאומיות. במערכת החינוך הישראלית ובחברה הישראלית בכלל, אין עדיין הערכה הולמת לנקודת מבט זו. על-פי מחקרים אחרונים נראה כי רמת ההשכלה של הישראלי הולכת ויורדת יחסית למדינות אחרות. בתי ספר לשוחרי הנהגה יענו על חסרון זה באמצעות הטלת חובות קריאה, ובייחוד סקירת עיתונות בין לאומית. אומנם עיקר התעניינותו של אדם אינה יוצאת מתחומי סביבתו הלאומית, ולגבי הישראלי הטרוד במציאות החיים הקשה, מצב זה מובן אף יותר, אך לשוחר המנהיגות לא תסולח גישה קרתנית. עליו לדעת ולהבין תהליכים עולמיים בשטחי חיים מרכזיים. בתי ספר למנהיגות יפתחו קורסים להבנת תהליכים כאלה בעזרת קריאה מודרכת של עיתונות בינלאומית.

כותב שורות אלה הציע זאת בפורומים שונים, ואכן גם במערכות חינוך של מדינות האיחוד האירופי מתפתחות תוכניות בתחום זה, ומערכות העיתונים הבינלאומיים הגדולים כגון, ה"הראלד טריביון" וה"ניו-יורק טיימס" משתפים פעולה.

בשנים האחרונות קמו בארץ מכונים המציעים תוכניות לפיתוח דרכי חשיבה ואסטרטגיות למידה. זוהי גישה המדלגת על העיקר: אי אפשר ללמד איך לחשוב אם אין על מה לחשוב. וכדי שיהיה על מה לחשוב יש לקרוא ולהוסיף ידע. וכאשר קוראים הרבה מתפתחת תשתית לחשיבה בריאה, כלומר זו התופשת את המציאות במורכבותה. על תשתית זו ניתן להכשיר לחשיבה דיאלקטית. כן התפתחה מגמה של הקמת בתי ספר "דמוקרטיים" בהם שותפים התלמידים בקביעת תכני הלימוד והערכים החינוכיים. זו היא מגמה מוטעית, על-סף הרשלנות: היאך קובעים תכנים וערכים אם אין עדיין השכלה מספקת? זאת לדעת: ראשית קונה אדם ידע, ואז ניתן להכשירו לנתח ידע זה, ורק לאחר מכן יהיה מצויד ביכולת לגבש דעה מקורית ועצמאית בעלת ערך.

הממד היהודי חייב להיות חלק אינטגרלי בכל שלבי הכשרתו של שוחר המנהיגות. מנהיג, בשונה ממנהל, פועל בהשראת אתוס קיים, ותוך התכוונות לשמר, להעצים או לשנות השפעתו של אתוס זה. והנה כל אתוס, תחומי או סקטוריאלי, נתון במעטפת של אתוס כללי יותר, ובהתייחסות לחברה הישראלית - יהודית מדובר באתוס היהודי לגווניו. מחויבות מוסרית, כמו גם כישורים רגשיים, הולכים ומתגבשים רק על מסד אתי יציב ומכאן העניין בידע בהיסטוריה ובתרבות ישראל.

רצוי להתחיל בהכשרת שוחרי הנהגה במסגרת שתי הכתות העליונות של ביה"ס התיכון, אך עיקר המלאכה תתבצע במסגרת אקדמיה קדם-צבאית, מה שיתרום גם לשיפור איכות המתגייסים, להקלת קליטתם ביחידות מיוחדות ולהכנתם היעילה יותר למסלולי פיקוד. מובן כי גם האקדמיה תצא נשכרת. אך עיקר התוכנית למען המתחנכים עצמם:

אם נצליח להגביה הפסגות הם ישאו עיניהם גבוה יותר.