מגורשי קטיף משתקמים באתיופיה

בכתבה ששודרה ב"ערוץ 10", רואיינה קבוצה של חקלאים שנעקרו מגוש קטיף. 15 מהם, יצואני ירקות מהמצטיינים בישראל, החליטו לעזוב את הארץ, ולשקם את חייהם דווקא באתיופיה, "כי שם קיבלנו חיבוק חם מהשלטונות" (בניגוד לבעיטה וליריקה בפרצוף מממשלת ישראל) כך סיפר לכתבת הטלוויזיה יורם מסוארי, שהחליט עם חבריו לעשות את שהם מיטיבים לעשות: להתפרנס בכבוד כחקלאים גאים, המתמחים בגידול ירקות מובחרים לייצוא. לא ירחק היום בו יתחרו בבורסות הירקות באירופה עם המגדלים הישראלים.

כך יעשו חקלאים גאים, שמדינתם בגדה בהם, עקרה אותם באכזריות מאדמתם, הרסה את בתיהם והפכה אותם לפליטים בארצם. 4,000 דונם של חקלאות לתפארת הושמדו בגוש קטיף, עיקר ייצוא הירקות של ישראל חוסל בתוך ימים ספורים.

האנשים היקרים האלה לא העזו להרים יד על מהרסיהם שעקרו אותם מאדמתם, והפכו אותם מיצואנים מצטיינים הרואים ברכה בעמלם למובטלים מושפלים.

איך לעגו לאסונם ושמחו לאידם שונאי המתנחלים יפי הנפש, רודפי שלום הפתאים: "הם רק עוברים דירה, הרי משלמים להם פיצויים". כך אמרו ערלי הלב שלא זכו מימיהם לטעת עץ, לגדלו, לטפחו ולאכול את פריו. הם לא יבינו לעולם משמעותם של חיי קהילה תוססים שנהרסו באחת, הם לא יבינו טיבה של עזרה הדדית, הם לא חוו את שמחת היצירה והסיפוק של הפרחת השממה, ציונות אמיתית ללא מרכאות שצמחה לתפארת בגוש קטיף.

קשה לבוא בטענות אל החקלאים היקרים האלה, שלבם נשבר בקרבם, שחשו נבגדים ומושפלים על-ידי בני עמם, והחליטו ברוב ייאושם לעזוב את ארצם.

רעידת האדמה של ההינתקות נשכחה מליבם של כל אלה שעולמם לא חרב עליהם, בדיוק כפי שאיננו מבינים את מלוא הטראומה העוברת על תושבי שדרות והנגב המערבי, שמאות קסאמים מתפוצצים בחצרותיהם ושבדרך נס לא שילמו עדיין בחייהם.

וכל השבר הנוראי הזה של העקירה החד-צדדית תמורת מה? אל עיי החרבות של היישובים ההרוסים קודמו כני השיגור של הקסאמים, המאיימים על יישובי עוטף עזה ועל מתקנים אסטרטגיים בדרומה של אשקלון.

העקירה האווילית הזאת העלתה לשלטון את ממשלת החמאס שאינה מכירה בקיומה של ישראל. היה ניתן לצפות כי הנכווה ברותחין יזהר בצוננים, כך נוהגים מנהיגים שפויים הלומדים לקח מכישלונם - אולם לא כך מתנהלים במקומותינו... כאן הולכת ונרקמת תוכנית זדון להמשיך בתוכנית העקירה הקרויה בשפה המכובסת "התכנסות" ולהוסיף ל- 8,000 עקורי קטיף עוד רבבות עקורים מיהודה ושומרון.

לא ניתן לסיים את המאמר מבלי להתייסר מתיאטרון האבסורד שבו אנו חיים, כאשר בני הפלשמורה מאתיופיה נוחתים בישראל כשהם נידונים לחיי מרורים עד שיקלטו כאן ויזכו להתפרנס בכבוד, ואילו החקלאים המחוננים והמוכשרים שלנו יורדים לאתיופיה לפתח שם חקלאות לייצוא, אבוי לאותה בושה...