השאלה מהי תאונת עבודה לעניין פיצוי על-פי חוק הביטוח הלאומי, מעסיקה רבות את בתי הדין לעבודה. מתברר, כי למרות שהנושא נדון עשרות ואולי מאות פעמים לאורך השנים, הנסיבות המשתנות של החיים יוצרות את הצורך להתמודד עם אירועים נקודתיים חדשים. עוד יש לזכור בהקשר זה את האינטרסים המנוגדים ביניהם יש להכריע: ייעודו הסוציאלי של החוק והצורך לסייע למי שנפגע, מול העובדה שמדובר בכספי ציבור המחייבים זהירות יתר.
עבדאללה סרסור, יליד 1955, הוא מורה להיסטוריה בבית ספר תיכון בכפר קאסם מזה למעלה מ-40 שנה. בנובמבר 2019 הוא הלך כדרכו לבית הספר, דרך אזור התעשיה אפק, חצה את הכביש בחוק ונפגע בידי מכונית. סרסור נפצע בצורה משמעותית, כולל שברים בברכו וברגלו. הביטוח הלאומי דחה את תביעתו להכיר באירוע כתאונת עבודה, בנימוק שהליכה זו הייתה בבחינת סטייה משמעותית מן הדרך לבית הספר, וכי מדובר בפעילות גופנית (הליכה לשמה) ולא בהגעה למקום העבודה. סרסור הסביר, כי זהו המסלול הקבוע שלו מזה עשר שנים, ולכן אין משמעות לכך שהוא שילב פעילות גופנית עם ההליכה למקום עבודתו.
שופט בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב, תומר סילורה, הזכיר (16.5.23) את הסעיף הרלוונטי בחוק הביטוח הלאומי: תאונת עבודה לא תיחשב ככזו "אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטייה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטייה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו".
בית הדין האיזורי ציטט גם את פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה: "'הדרך המקובלת'בהקשר הדברים היא כל דרך המקובלת על העובד שבו מדובר. אם יוכח שפלוני נוסע יום יום לעבודתו בדרך מסוימת הרי היא הדרך המקובלת. כמובן שבטרם ישתכנע בית הדין כי הדרך שבה מדובר היא 'הדרך המקובלת' על אותו עובד, יתן בית הדין את דעתו לשאלת הסבירות", דהיינו: האם סביר ללכת או לנסוע דווקא באותה דרך, גם אם אין היא המהירה ביותר.
סרסור העיד, כי הוא הלך דרך אזור התעשיה אפק מדי בוקר במשך שנים רבות, וזאת לצורך שמירה על בריאותו על-פי המלצת רופאיו, לאחר שעבר ניתוח מעקפים ובעיות רפואיות נוספות. "רציתי לעשות ספורט וללכת למקום העבודה שלי, שאני אתייצב בפני התלמידים שלי", הסביר. בנסיבות אלו, פסק בית הדין, אותו מסלול הפך להיות הדרך הרגילה והמקובלת של סרסור. מטרתו במסלול זה הייתה סבירה, מידתית ומקובלת. לא מדובר ב"סטייה של ממש" מן הדרך, שהרי מטרתו הייתה להגיע לבית הספר. מסקנה זו נובעת גם מתכליתו הסוציאלית של החוק: למלא את החסר שנוצר בהכנסתו של המבוטח בשל התאונה.
