הבעת צער אינה נטילת אחריות

באורח פרדוקסלי בעוד צה"ל ממהר "להכות על חטא", רושמים לעצמם גורמי הטרור ניצחון נוסף במערכה שבה מלכתחילה נועדנו לתבוסה. המימרה העממית, שמקורה כנראה בסין, לפיה - תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים, שבה ומוכיחה את עצמה לנוכח הסיקור הדינמי והבלתי מצונזר שסיפקו כלי התקשורת הערביים, כאילו כחלק ממהלך מתוזמר.

הכותרת הבולטת בכלי התקשורת העולמיים בעקבות הריגתם של 7 אזרחים פלשתינים בחוף צפון רצועת עזה היתה - "ישראל הפגיזה נופשים במהלך פיקניק". במשתמע, על משקל "הם יורים גם בסוסים", הירי הישראלי היה שרירותי ונטול רקע, משל מדובר במתקפה מרושעת על אזור נופש פסטורלי ידוע.

נראה שאין תחתית ל"חבית" החידלון ההסברתי הישראלי, והאמונה הכמו עיוורת שלנו בעומק צדקתנו במשוואה מול החמאס והג'יהאד, מייתרת ככל הנראה את המתבקש מאליו בעימות נמוך-עצימות, דהיינו החובה להשמיע קול מעל כל במה אפשרית, ולהנחיל בתודעה הבינ"ל את המציאות הבסיסית של "סיבה ומסובב".

כלל נקוט בקרב התקשורתי הוא כי הרושם הנצרב בתודעה הבינ"ל הוא הגרסה הראשונה, זו הצמודה לזמן האירוע, שנתפסת כאמינה ובעליל גם כבעלת סבירות גבוהה. מכאן שהמשימה להוכיח כי ההיפך הוא הנכון, סביר כי תיפול על אוזניים ערלות.

על אף זאת, מחובתו של צה"ל לעשות את כל הניתן כדי להוכיח, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים, כי אין כל שינוי באמות המידה המוסריות המהוות נר לרגליו, וכי קיימות הנחיות ברורות, למרות התנאים המיוחדים השוררים ברצועת עזה, להימנע מפגיעה באזרחים. בהינתן הספקות הגוברים באשר לנסיבות התקרית בחוף עזה, והסימנים העשויים לאשש את ההנחה כי גורם פלסשתיני נושא באחריות לירי, שומה על הצד הישראלי שיציג, מוקדם ככל הניתן, את העובדות לאשורן.

קיים מסד נתונים נרחב דיו כדי לחשוף מודוס אופראנדי שיטתי של הצד הפלשתיני, היוזם לעיתים פרובוקציות עצמיות , גם במחיר הקזת דם פלשתיני ובלבד שיוכל לזכות באהדה ואמפטיה בדעת הקהל הבינ"ל , ולהנחית במקביל פגיעה הרסנית לתדמית הישראלית , על כל המשתמע מכך .

ריכוז מידע על פגיעת רקטות קסאם בבתי פלשתינים בצפון הרצועה, כשהמקרה האחרון אירע בשבת (10 במאי), יום אחד בלבד לאחר אירוע ההרג בחוף הים, לצד נתונים שוטפים על ירי רקטות ופצמ"רים אל שטח ישראל, לאחר השלמת הנסיגה מהרצועה, הם בעלי חשיבות בלתי נדלית במאמץ הסברתי רציף.

ברי עם זאת, כי קיימת בעיה אופרטיבית מובהקת בדפוס התגובה והמניעה של צה"ל, המאופיין בעיקר בירי של תותחים כבדים, כאשר אפקט ההרתעה בממד זה מצוי במגמת שחיקה, ונוכח נתוני השטח ב"מרחבי השיגור", ספק אם השיטה תתקבל כ-"פוליטיקלי קורקט".

יש גם להזכיר כי מקרים קודמים שיוחסו לצה"ל, דוגמת התפוצצות תחמושת של החמאס במהלך תהלוכה בעיר עזה, ו"תאונות עבודה" שונות, הניעו ירי מאסיבי אל שטח ישראל, אף על-פי שהיה נהיר כי אין לכך הקשר ישראלי. דומה כי תקריות אלה לא נוצלו די הצורך ע"י מערך ההסברה שלנו, על אף העובדה שמדובר ב"תחמושת" שערכה הסגולי רב מכל חימוש נפיץ של ממש.

באותה נשימה ראוי גם להעיר באכזבה ובדאגה, כי נראה שטרם נלמדו אצלנו לקחי ההתנהלות התקשורתית הקלוקלת מראשית האינתיפאדה, בהקשר לפרשה הידועה של הריגתו של הילד מוחמד א-דורה. נטילת האחריות הנמהרת, מבלי שהובנו עד תום המשמעויות הדינמיות של המקרה, הותירו חותם הרסני על מניותיה של ישראל במאבק מול הפלשתינים. חיוני שהמקרה הנוכחי ילובן עד תום, שכן לחשיפת העובדות והממצאים, לכאן או לכאן, תיוודע חשיבות החורגת מהפן המבצעי גרידא.

לסיום ראוי אף לשוב ולהדגיש את החיוניות הדחופה בזמינותם של שידורי רדיו בשפה הערבית מול האוכלוסיה הפלשתינית. ההסתמכות על "כרוזים" אינה מספקת כאמצעי אזהרה לתושבי האזור ונראה כי במידה שצה"ל מתכוון לגרום להתרחקותם של אזרחים מבתיהם בשטחים שמהם משוגרות רקטות לשטחנו, שומה שינוצלו מגוון של אמצעים, ובראש וראשונה שידורי רדיו הולמים.