קריית שמונה של הדרום

בעבר לא היינו מקשרים בין שדרות לקטיושות (קסאמים), ובכל פעם שהיו אומרים קטיושה היינו הולכים עם הזיכרון לקריית שמונה, אך כיום הפכה שדרות למחליפתה מדרום שסופגת את הקסאמים הפלשתינים.

המחדל התחיל אחרי הקסאם הראשון כאשר "פואד", בנימין בן-אליעזר, כשר הביטחון הגיב על המטח הראשון שנפל בשדה פתוח באמירה: ברגע שהקסאם ישוגר לעבר עיר מערי ישראל נחריב את עזה, ולא עבר זמן רב עד שהקסאם פגע בסלון בית בשדרות, שר הביטחון העביר את הקו האדום לאחור ולא מימש את הבטחתו.

במרוצת הזמן ולאחר כמה מטחים נוספים על העיר שדרות, הקו האדום הפך להיות "ברגע שיהיו נפגעים נחריב את עזה", ושוב שר הביטחון איים ולא מימש את איומיו, ולאחר מכן הגיעה הידיעה ששני הרוגי קסאם ראשונים בשדרות, וגם אז לא ידענו להתעקש על הקו האדום ולא הפנימו מנהיגי המדינה שאין רצון הפלשתינים בהשגת שלום, כי אם רצונם לגרום ליציאה בלחץ הטרור וכתוצאה ממנו להשיג ניצחון של הטרור על ישראל, כפי שמקובל בעולם הערבי להגדיר את הנסיגה מלבנון. ואכן כך היה והנסיגה מגוש קטיף, כנסיגה מדרום לבנון, נחשבה ככניעה לטרור החמאס, ובריחה עם זנב מקופל, שהחריפה את מטחי הקטיושות שהשיגו מטרות אסטרטגיות באשקלון.

ב- 13 השנים האחרונות נכשלו שלושה מאמצים עיקריים מצד ישראל להגיע להסדר. אוסלו ולחיצת היד בגן הוורדים בין יצחק רבין ויאסר ערפאת הובילו רק לדחייה של ערפאת את ההסדר הנדיב במיוחד שהציע לו אהוד ברק ב- 2000 ולהתחלת האינתיפאדה השנייה.

הנסיגה הישראלית מדרום לבנון בשנת 2000 רק הגבירה את יוקרתה של החיזבאללה ואת שליטתה שם, והנסיגה מעזה הובילה לטירוף מערכות. שלושה ניסיונות אלה מצד ישראל להגיע להסדר התבססו על ההנחה שרק ויתורים יוכלו לפתור את הייאוש הפלשתיני. אולם הולך ומתברר שמניעיהם של הפלשתינים ניזונים משנאה ומבוז, ולמרות זאת נראה כי מנהיגי ישראל לא הפנימו זאת והחתירה לעוד גירוש מוכיחה זאת.

הגישה שממשלת אולמרט מתכוננת לנקוט בגדה המערבית נוסתה בעזה ונחלה כשלון חרוץ. הנסיגה הישראלית בשנה שעברה יצרה מערכת של תוצאות שהן הגרועות ביותר שניתן היה לדמיין: נוכחות כבדה של אל-קאעידה, החיזבאללה ואפילו כמה יחידות של משמרות המהפכה האירניים; קרבות רחוב בין החמאס והפת"ח, וכעת ניסיונות רצח של חמאס נגד ראש המודיעין של הפת"ח ושגריר ירדן; התקפות טילים ומרגמות נגד יישובים קרובים בתוך שטח ישראל; והצדקה מובחנת של החמאס, הזוקף לזכות עצמו את ההישג של הנסיגה הישראלית. נסיגה זו כמעט ללא ספק תרמה במידה ניכרת לנצחונו של החמאס בבחירות הפלשתיניות.

לאחר שעננת העשן מתפזרת ומתבהרת התמונה האיומה, עולות השאלות הנוקבות של הציבור בישראל, מדוע לא נלמדו לקחי העבר שרק מהלומה צבאית דומה לזו של ששת הימים, יכולה להעמיד את הקווים האדומים במקומם, ומדוע ישראל אינה לומדת משכניה הערבים כיצד למגר תופעות של חתירה שלטונית, אם בקרב הפלשתינים בשטחים ועזה, ואם בקרב הפלדשינים בתוך ישראל.

מדוע שיטת המקל ללא הגזר אינה מיושמת כאן כפי שנהוג במדינות שכנות. יעילות שיטה זו הוכחה בסוריה נגד תנועת האחים המוסלמים באלחמא, בירדן בספטמבר השחור, במצרים נגד אלג'מאעה אלאיסלאמיה, בעירק ובאירן מול מתנגדי המשטר.

בוודאי יקומו חסידי השמאל ויטענו שאנחנו מדינה דמוקרטית ואסור להתנהג כמדינות ערב, ותקום השמאלנית המוצהרת ותזעק שוב שאני גזען. פשוט נמאס לשמוע את רעש הכרסום שלהם ביסודותיה, בשלמותה ובביטחונה של מדינת ישראל, ואם לא הים יעדנו כעם ומדינה, הרי שחובתנו לנהוג בכל האמצעים לשמור על היאחזותנו ביבשה.

ואם כמדינות המערב מבקש השמאל לנהוג, הרי שחלק גדול ממנהיגי השמאל דינם במדינות מערביות מהחמורים ביותר, נזכור איך נהגו מדינות אירופה בסרבני מלחמה או בבוגדים שהעבירו מידע שעלול להכשיל ולפגוע במדינתם, או אפילו הזדהו עם קורבנות המלחמה שנפלו לאויב. הגרדום עבד שעות נוספות למגר את הגייס החמישי.

ובארה"ב שרובנו חותר להידמות להם, לא שמענו עיתונאי אחד או שמאלן אחד שמבקר את מערכת הביטחון, בצעדים שננקטו נגד יוצאי מדינות ערביות (כולל שר הביטחון מופז) לאחר אירועי ה- 11 בספטמבר. רק אתם, שמאלני ישראל, מרשים לעצמכם זכויות יתר בשמירה כביכול על הדמוקרטיה. לכו לשדרות ועמדו מול משפחתו של הילד בן השלוש שנהרג מהקסאם הפלשתיני. הסבירו להם מדוע לאחר הריגתם של תושבים שדרות אתם מפגינים לצד הפלשתינים שצהלו על הריגתם. בוז לכם וליחס שלכם למדינה ואזרחיה. בוז לזלזול שלכם בחיי אזרחים ישראלים.

בזמן שאחת מכם בוחרת להיות חומה אנושית שתגן על בכיר ברשימת הטרוריסטים, הרי שהסכנה שהשמאל מביא על ישראל הרבה יותר חמורה מזו של הקסאמים והמתאבדים, התעוררו וחזרו לשפיות, ולפחות תפגינו נגד הטרור הפלשתיני באותה מידה שאתם מפגינים נגד גיבורי צה"ל ומתיישבי ארץ ישראל.