"הלל אומר: אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב:ה)
המלים כמו מסרבות לעלות על המחשב: בכל זאת - שמעון פרס. קול פנימי לוחש לי "של נעליך". בכל זאת, אתם יודעים. אדם עתיר זכויות, מדינאי חובק עולם, חתן פרס נובל, ראש ממשלה לשעבר, שר במשרדי ממשלה רבים לשעבר, ילד מזדקן עם נשמה של נער, אדם אופטימי מאין כמוהו, צופה אל העתיד על אופקיו הפתוחים, על מרחבי אין-סוף שלו. כל החיים לפניו.
אפילו אעמוד על בהונותי ואמתח עצמי ואפשיל צווארי אל על - לא תיגע ולא תגיע שערה משיער ראשי לקרסוליו של האיש הענק הזה. שמעון פרס, אתם יודעים.
אבל גם האדם העל-אנושי הזה גזור, בכל זאת, במידת האדם. הוא רק בן-אדם וככזה, כמו כולנו, הוא נכשל לפעמים בלשונו. "קסאמים שמסאמים" אמר ונחל כישלון חרוץ, מהדהד, מקומם.
שמעון פרס מוגן היטב. הוא שמור ומאובטח. כל רע לא יאונה לו. הוא חי בשכונת-יוקרה צפון תל אביבית, שקטה ושלווה. הסיכוי שקסאם יחריד את מנוחת תושביה הוא זעום, אפסי למעשה.
שמעון פרס מעודו לא חש מאוים מאימת רקטות או טילים. הוא, כמובן, אדם חזק ועמיד, אבל גם ככזה הוא אינו יכול לפטור את חרדתם הטבעית, המובנת, המוצדקת בנסיבות העניין, של תושבי שדרות, החשים כברווזים במטווח.
לא נעים. בכל זאת, שמעון פרס. מי אני, העני ממעש, שאמתח עליו ביקורת. באיזו זכות. מי שם אותי. מי שם עלי. ובכל זאת, אסור להשאיר את הדברים, תמוהים כלשונם, להדהד ולהביך, להביך ולהכעיס. שמעון פרס צריך להתכבד ולחזור בו. החלקתי. לא התכוונתי. הוא בוודאי ימצא את הנוסח החלקלק, הצלופחי, שמצד אחד לא יבטא את צערו או אף את חרטתו על הצהרתן של שתי מלים אומללות ומאמללות אלה ומצד שני בכל זאת יותיר רושם כי אילו היה יכול לחזור בו - היה חוזר, אבל מפאת כבודו, אתם יודעים. לא נעים.
כל אחד עלול להחליק. בגילו ובמעמדו החלקה מסוכנת במיוחד. אם וכאשר לא ייבחר שמעון פרס רק בשל הפרחתן של שתי מלים אלה - קסאמים שמסאמים - המקפלות בתוכן, בהדיקותן ובדחיסותן, את מהות הפער הבלתי ניתן לגישור בין המרכז העשיר והשבע לבין הפריפריה הענייה והקצת-רעבה, הוא בוודאי יגיד לעצמו (שהרי להודות בטעותו קבל עם ועולם זאת, כמובן, לא יוכל להרשות לעצמו)- איייי. אילו רק לא אמרתי את מה שהיה אסור לי להגיד... אילו רק נהגתי לפי , סייג לחוכמה שתיקה. אילו.
