ישראל כמדינה קולטת פליטים

ברוב של 18 שרים מול חמישה (4 שרי שס + השרה ציפי לבני) החליטה הממשלה לאשר מתן מעמד קבע לילדי עובדים זרים. ההתניה הקובעת: ההורים נכנסו לישראל ברישיון כחוק, הילדים שוהים בארץ לפחות תקופה של 6 שנים ונכנסו לישראל בטרם מלאו להם 14 שנה.

פרשת השוהים הבלתי חוקיים אינה חדשה ומלווה את ממשלות ישראל, זה מספר שנים. כל הניסיונות עד כה למצוא לסוגייה פתרון מעשי, קונסטרוקטיבי או יצירתי לא צלחו. כאשר שס, שלטה במשרד הפנים והיתה בעלת השפעה בקואליציה, השר אלי ישי התנגד חריפות כפי שהוא עושה גם כיום, מטעמים של דת ואמונה ומפחד שישראל תאבד את צביונה היהודי.

גם אם יש לטענה רגליים או היא תחילתה של סוגייה דמוגרפית, אין להניח שאישור מעין זה, כאשר מדובר באוכלוסיה מצומצמת למדי של כ- 1,700 מועמדים, עד היום, ישנה את המאזן הדמוגרפי. הבעיה נעוצה במישור העקרוני והשלכותיו.

במציאות העכשווית, העולם כולו נמצא במאבק פנימי וחיצוני בתופעה של פליטים ונדידת אוכלוסיה חלשה רעבה, בחלקה גם נרדפת בארצה, למדינות מפותחות בעלות תשתיות כלכליות יציבות. על ישראל להציב מגבלות קשות וברורות לגבי העתיד, גם אם צריך חקיקה מיוחדת.

באירופה, בשל התפשטות האימפריאליזם בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, ובינה לבין מלחמת העולם השניה, רבות ממדינות אירופה הקלאסית שלטו בקולוניות שהיו מפוזרות באפריקה, במזרח, בהודו, פקיסטן, אפגניסטן, סודן וכ"ד.

כאשר האימפריות קרסו "והשמש זרחה ושקעה" רק בגבולות אנגליה ומדינות אירופה, כמו צרפת, הולנד, בלגיה, פורטוגל, החלה זרימת פליטים מאותן ארצות למדינות האם. כך מלאו ערי אנגליה במהגרים מהקולוניות שלה וכך גם המדינות האחרות שהוזכרו לעיל. בשלב ב', החלה נהירה של עובדים זרים, שהפכו לשוהים בלתי חוקיים, בכמויות מסחריות ממש, וכך נדדו אלפי טורקים לגרמניה וסביבתה, אלבנים לאיטליה, מכסיקנים לארה"ב, צפון אפריקנים לצרפת, והבעיה הפכה להיות כלל עולמית.

ארצות אירופה התעוררו קצת באיחור ומצאו את עצמם עם אוכלוסיה זרה, מוסלמית בעיקרה, על כל השלכותיה החברתיות, הכלכליות ועכשיו גם הביטחוניות. ארצות נאורות כביכול, כמו שבדיה, נורבגיה, דנמרק שהטיפו לכולם על פתיחות ומדיניות סעד, נבהלו והחלו לחוקק חוקים המגבילים כניסה של זרים למטרות עבודה, שהות או נישואין, מפחד של חוסר שליטה על הזרם האנושי, שלא תמיד משתלב במדינות הקולטות.

מלחמות האזרחים או השבטים באפריקה, שחלקן מגיע עד כדי "השמדת עם" או שבטים שלמים - תרם רבות לנדידת העמים המודרנית הזו. לדוגמא, בתקופה האחרונה ניתן לראות בניסיונות היום יום להסתנן לאיים הקנאריים, שבשליטת ספרד, שנאלצת להשתמש בצבא ובמעצרים המוניים למנוע את ההצפה.

זכורה ההחלטה של ממשלת בגין לקלוט קבוצה קטנה של ויאטנמים, שברחו מארצם, במיוחד מצפונה, בשל רדיפות המשטר הקומוניסטי, מטעמים הומאניים, כמחווה לפניית האו"מ. אותם פליטים עדיין חיים בתוכנו, כאזרחים, וילדיהם אף הם.

הסוגייה עלתה לדיון מחדש בישראל בעקבות מעצרם לקראת גירוש של 160 סודנים, שלטענתם ברחו מארצם בשל המצב הפוליטי, ופליטים מדנפור, שם מתמשכת מלחמת אזרחים אכזרית, אך בפועל מדובר כנראה בקבוצת מסתננים ממצרים שחיפשו עבודה.

הבעיה של כל מדינה דמוקרטית היא שמצד אחד יש רצון לעזרה והושטת יד, אך מאידך פתיחת דלת למעטים ובודדים, יכולה להיפך בקלות להצפה שלא ניתן לשלוט בה. האו"ם צריך לטפל בבעיה העולמית, להשתלט על הנושא, ובמקרים האמיתיים, לאמור: פליטים פוליטיים, פליטים הנתונים לסכנת נפשות בארצותיהם, בשל מלחמת אזרחים או רדיפה על-רקע דת או שבטיות ולא על-רקע של חיפוש עבודה וחיים טובים יותר, לפנות למדינות העולם בבקשה לקלוט מספר זעום ומייצג, בהתאם לגודל המדינה הקולטת ובעיותיה. יש להניח שגם ישראל היתה נענית, ומושיטה יד - כמו בתקופה של מנחם בגין ז"ל.

אסור להתעלם מן הטענות של מתנגדי האישור לשוהים בלתי חוקיים וילדיהם. הם חיים בגטאות בתנאים קשים, שהם בסיס לפשע, מחלות, פחד מהמשטרה והממשל ומנוצלים בשל כך ע"י קבלנים מאכרים למיניהם וסתם סחטנים חסרי לב. המצב לא טוב ולא בריא לשני הצדדים.

האגודה לזכויות האזרח ומוקד הסיוע לעובדים זרים וכן נציב הפליטים בישראל מטעם האו"ם, עושים מלאכה טובה ומועילה, אך אסור להם להתעלם מהמצב המדיני הכלכלי והחברתי של המדינה. לכן, החלטת הממשלה ושר הפנים רוני בר-און, היא חיובית מאוזנת ופותרת סוגייה סבוכה אנושית והומאנית, תוך מתן תקווה לעתיד לילדי העובדים הזרים.

מעשית ניתן לפרש זאת כקליטת פליטים משפטית. אך כפי שציינתי, יש לפתור את הסוגייה גם בראיה לעתיד. אסור לשכוח שחלק מהציבור "הנאור", ביניהם ח"כים, בעיקר מהשמאל הישראלי, זעקו מרה כנגד המגמה והחלטת הממשלה, להגביל למינימום אפשרי, את תרגיל "איחוד המשפחות" של הפלשתינים. לציין, שעד שהממשלה הבינה מה קורה, הצליחו בינתיים לפי אומדן רשמי ולא רשמי להיקלט בישראל ולקבל אזרחות מאות אלפי פלשתינים, באמצעות תרגיל איחוד המשפחות.

כאשר הסוגייה הזאת אינה רק דמוגרפית גרידא אלא גם ביטחונית מעשית. כאשר יש אלמנטים בתוך אזרחי ישראל הערביים, הנוטים לפת"ח ולחמאס ורואים עצמם כחלק מהרשות הפלשתינית, ואחרים אפילו מקצינים ועוזרים למחבלים, למתאבדים, ע"י הלנה, הובלה והסתרה (ראה - הרשעה והודאה של קבוצה ממשפחת בכרי בצפון, וגם מבין הקבוצה שנכנסה באיחוד משפחות), יש לחזק את ידי הממשלה ואת אלה שרוצים במדינה יהודית, עם רוב יהודי במדינה דמוקרטית ציונית, ולא מדינת כל אזרחיה - נוסח הח"כים הערביים. חוק האזרחות על הגבלותיו והתניותיו הוא: "גדר הביטחון המשפטית" של המדינה המונעת בעקיפין את זכות השיבה ובצמוד וליד הגדר הביטחונית מבטון - המשמשת כמחסום ביטחוני.