מציאות בלתי אפשרית בין רצון להמשיך ולחיות במנעמי הדמוקרטיה הישראלית לבין השייכות ללאום הערבי פלשתיני האנטי ישראלי, מציאות זו הולכת ונוטה יותר לצד הלאומני פלשתיני ומסכנת כל סיכוי לחיי דו קיום הנדרשים לקיומה של מדינה המורכבת ממספר קבוצות אתניות.
ערביי ישראל, או לפי ההגדרה שמועדפת עליהם "פלשתינים של 48", מסלימים את היחס השלילי והעוינות שלהם כלפי מדינת ישראל, עוינות שהלכה והחריפה מאז הסכמי אוסלו, ומהווה פרק חדש בהיסטוריה של היחסים בין אזרחי ישראל הערבים ומדינת ישראל בפרט, ובין היחסים של מדינות ערב-ישראל בכלל.
התפנית השלילית שהחלה בהסכמי אוסלו והלכה והסלימה דרך פרעות אוקטובר ועד יום זה, הפכה את ערביי ישראל לחלק מרכזי מהבעיה במקום להוות גשר לפתרון, וכל שנה מחדש מזכירים לנו שמלבד ההטבות להם זוכים ממדינת ישראל אין להם שום זיקה למדינה, אדרבא הם מוכיחים שאכן רצונם וחזונם מהווה חלק מהחזון "הערבי" להשמדתה של ישראל, ואכן ישנם חלקים באוכלוסיה הערבית בישראל שנחשבים קיצוניים יותר מהחמאס והג'יהאד בכל הנוגע בהכרה בזכותה של ישראל להתקיים, וזאת ניתן לראות גם בעיתונים וגם באתרי האינטרנט בערבית, אך בעיקר בשיחות הפנימיות שלא מגיעות לאוזנים זרות.
הסממנים הקטנים שהחלו להופיע מאז אוסלו האירו עיניים ונורות אדומות לבודדים בישראל, וכשהתרענו בזמנו על סממנים שעתידים לטפוח ולהחמיר, טענו מנהיגי השמאל שזו התלהבות רגעית מהחלון שנוצר למדינה פלשתינית ולשלום בינינו, וכאשר הערכותינו התבררו כנכונות מצאו אנשי השמאל שהובילו את המדינה תירוץ אופייני וצפוי, פרס זעק מעל לכל במה שחזונו מזרח תיכון חדש, ואני שואל את אותו פרס מה היה לנו רע עם אותו מזרח תיכון ישן? מה היה לנו רע לחיות עם סיפורי הגבורה ממלחמת ששת הימים שהרתיעו את אויבנו, למה להשכיח סיפורים אלה ולהחליפם בבושות הנסיגה מדרום לבנון, או הטרנספר העצמי מגוש קטיף וצפון השומרון שהפכו אותנו ללעג?
מה היה רע לנו עם מזרח תיכון ישן שבו ילדי בתי הספר הערבים ביום העצמאות עמדו בשורה עם דגלוני ישראל ונופפו לאורח רם המעלה מהכנסת, למה היינו מוכרחים להחליפו במצב שאפילו במוסדות הציבוריים שמקבלים שכר ומימון מהקופה הציבורית, מסרבים להניף דגל ישראל ואף בחלקם מונף דגל האויב הפלשתיני. מדוע לנו היה ללכת שולל אחרי הזקן החולם על מזרח תיכון חדש, ולקבל במקום חגיגות יום עצמאות שבוע ציון הנכבה הפלשתינית. והשנה לא הסתפקו בסיורים בכפרים שלטענתם ישראל הרסה, אלא ציינו את האירוע המרכזי של יום האדמה ויום הנכבה בלוד עיר מעורבת במרכז הארץ, ויצרו לראשונה תקדים שיהווה ציון דרך במאבק אזרחים בישראל נגד עצם קיומה של מדינת ישראל.
הסכם אוסלו, למרות קבורתו הטוטאלית, עדיין מהווה גורם להחרפה במאבק הפלשתיני בישראל. ההתגברות והשכלול בטרור הפלשתיני נגד אזרחי ישראל עד שהתגעגענו לאינתיפאדה הראשונה שהסתכמה ביידוי אבנים ובקבוקי תבערה, והאמרה שמטומטם אחד זורק אבן לבאר מאה חכמים לא יצליחו להוציאה, מהווה הגדרה מדויקת למהלך פרס- אוסלו.
מלבד קוקטיילים וארוחות דשנות ופרס נובל לשלום שנהנו מהם רק מובילי התהליך, העם רק ניזוק וסבל מהסכם זה ולמרות זעקות התחנונים להצלה שהעם זועק זה כמה שנים, מנהיגינו מעדיפים לרוץ לאור הזרקורים, להצטלם עם "האבוהים" למיניהם לחלום שלום, ובינתיים בני העם הזה נטבחים ולא רק ע"י אויבנו מעבר לגדר, אלא גם ע"י חלק מאזרחי המדינה שמהווים גייס חמישי לטרור וסייענים פעילים למחבלים שמבקשים להרוג באזרחים חפים מפשע בשווקים ובמקומות בילוי הומי אדם.
