לאחרונה אנו נחשפים ליותר ויותר דיווחים על אודות נשים יהודיות-חרדיות החיות תחת אלימות בעליהן. רק השבוע נתבשרנו כי
בצעד נדיר ויוצא דופן גזרו הדיינים חצי שנת מאסר על סרבן גט שהתעלל באשתו באופן תדיר.
נשאלת השאלה, האם בעלייה חדה של מקרי אלימות במשפחה החרדית מדובר, או שמא רק בנפלאותיו של האינטרנט, המאפשר קבלת מידע בלחיצת כפתור...?
להבהיר, נשים הוכו על-ידי בעליהן לאורך כל ההיסטוריה ואין הכוונה להשחיר את דמותה של הקהילה החרדית דווקא. עם זאת, בתוך עמי אני יושבת וגורלה של האישה היהודייה המוכה (חילונית או דתית) קרוב אל לבי.
לפני כעשר שנים, לא עמדו בפני קשיים חברתיים מיוחדים במינם כאשר בחרתי לקום ולברוח מבעלי האלים אל מקלט לנשים מוכות. כאישה חילונית פניתי קודם כל אל המשטרה, לאחר מכן אל הרווחה, ומיד מצאו עבורי מקלט אליו הגעתי עם שלושת בני. שם שהיתי חודש ימים ומאז נפרצה דרכי אל חיים של חופש, עצמאות והצלחה.
אולם אישה חרדית המבקשת להשתחרר ממכות בעלה צריכה להתמודד עם קושי רב בהרבה: האישה החרדית מתמודדת עם הריונות רבים, המחלישים את גופה ואת כוחות נפשה. הטיפול בילדים מצר את תנועתה החופשית ואת יכולת תמרונה. בנוסף, היא לא תמהר לפנות למשטרה או לגורמי הרווחה (אם בכלל) ובמקום זאת גורלה ינוהל בידיו של רב הקהילה, שבדרך כלל אין לו כל הכשרה מקצועית בסוגיה הנקרית בפניו, ולאחר מכן בידיהם של הדיינים בבית הדין הרבני.
לרבנים ישנו תפקיד מרכזי במיגור תופעת האלימות במשפחה. יש לקוות כי הם ישכילו להשתמש בכלים ההלכתיים העומדים לרשותם כדי לפעול למען שלמות הבית היהודי, קרי לשלמות הגופנית והנפשית של הנפשות המתקיימות בתוך בית זה - האישה והילדים. אך מכאן ועד לטיפול מקצועי הולם בנושא - רחוקה הדרך.
בדיוק משום כך תמוהה התנהלותם של הרבנים סביב המושג "שלום בית" - אותו מושג-מוסד, אשר בשמו הם
שולחים את האישה המוכה חזרה אל הבעל האלים כדי שתמשיך לחיות תחת טרור, פחד, השפלה, כאב, סכנה ואיום ממשי לחייה.
לא מצאתי בספרי הקודש מצווה הנקראת "שלום-בית" שהרי אין מצווה כזו בכל תרי"ג המצוות! תמהתני... הכיצד אם כן הפך "שלום-הבית" למן מושג-על שכזה, המאפיל על בטחונה ולעתים על חייה של האשה המוכה, למן מֶגָה-מושג - תחת הנהגתם הרמה של רבני ודייני ישראל?
הכיצד קרה כי בימינו "שלום-הבית" התברג והתמקם במעלה פירמידת הנורמות ההלכתיות, במעמד המשקיף ממעל על מצוות כמו "ואהבת לרעך כמוך", "להציל הנרדף ואפילו בנפש הרודף", (ועוד מצוות רבות העוסקות ביחסים שבין אדם לחברו) - כאילו תחתיו ובצלו חוסים ערכים יהודיים אלה?
מקריאת מקורות הלכתיים יהודיים, לא נותר לי אלא להסיק בצער כי בעבר היתה קיימת הכרה "נאורה" בהרבה באותם מצבים שבהם נחוץ וצריך להיפרד. פרופ' שוחטמן במאמרו "אלימות נגד נשים כעילה לגירושין", (העומד להתפרסם בספר יובל לכבוד השופט אלון, בהוצאת מכללת "שערי משפט"), מביא עשרות רבות של ציטוטים משל גדולי הפוסקים לאורך הדורות העוסקים בשחרורה של האישה המוכה מכבליו של בעלה האלים.
מכתביהם של פוסקים רבים אותם מביא פרופ' שוחטמן, כגון הרמב"ם, הרשב"א, הרמ"א, התשב"ץ, הגר"א, מרן ר' קארו, מהר"ם מרוטנברג ורבים אחרים, עולה כי פעם היתה מודעות רבה יותר למצוקתן של הנשים המוכות ואף ננקטו פעולות מעשיות ממש למען הגנתן ולמען הצדק. כך, למשל, כתב הרשב"א ביחס לבעל:
"המכה אשתו בכל יום ומצטערת עד שהצריכה לצאת מביתה, כי על בית הדין להזהירו ולהודיעו, "שאם יכה שלא כדין, שיהא חייב להוציא וליתן כתובה, שאפילו על שאר דברים שאין לה כל כך צער, כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה... הוא מוציא ונותן כתובה, כל שכן במכה ופוצע ומצערה בגופה" (מתוך שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן). לצערי הרבנים של היום מרבים לשלוח את האישה המוכה בחזרה אל השבי ואל סוהרה המתעלל - "בעלה", תוך שהם משתפים פעולה עם העבריין, מסכנים את חייה, וחושפים את הילדים גם לסכנה וגם למודלים הרסניים ומשחיתים.
הלזה ייקרא: "בית"?!
הלזה ייקרא: "שלום"?!
התוצאה היא הנצחת ההפך ממה שקרוי "ערכי היהדות"; זוהי הפקרת האישה לגורלה המר באמצעות שיתוף פעולה חסר אחריות עם העבריין. תחת כנפי הביטוי "כבודה של בת מלך פנימה" מתבצעים פשעים חמורים שאינם מפארים את הדת היהודית, לא את "כבודה" ואף לא את "פנימיותה".
"שלום בית" במתכונתו המודרנית, לא יכול ולא ראוי שיהווה אפשרות עבור מי שמבקשת להימלט מאלימות בעלה. במקרים מסוג אלה "שלום בית" צריך להיות בדיוק ההפך: יש להתערב במהירות כדי למנוע את ההתעמרות, הכאב וההשפלה של האישה. יש לעשות למען הדאגה ל"שלומה בביתה" על-ידי "הוצאת" הגורם האלים מהבית!
"שלום-בית"? - לא בכל מחיר, ובוודאי לא במחיר שלומה הנפשי והפיזי של האישה!
