הרייטינג בעיתות מלחמה

העידן המודרני זימן לנו בשנים האחרונות את הפריבילגיה המפוקפקת לצפות במציאות מלחמתית בשידור חי. כך היה במלחמת המפרץ האחרונה וכך ממש לנגד עינינו אנו צופים במלחמה בדרום ובימים האחרונים במלחמת הלבנון השנייה. מציאות אפוקליפטית כאשר העורף משמש מטרה לתקיפות טילים מתוקשרות מצפון ומדרום וחיי ילדנו בסכנה.

אמש בזמן ההמתנה לנאומו של מזכ"ל החיזבאללה ברשת הטלוויזיה אל-מנאר, במהלך תוכניתו של רפי רשף, הופתעו היושבים באולפן והצופים בבית לגלות כי התוכנית של רפי רשף משודרת בשידור חי ברשת אל-מנאר. הגדיל לעשות הפרשן צבי יחזקאלי, שהיה הראשון להתעשת ולנסות אף לפנות ישירות ליושבים באולפני אל-מנאר. הייתה זאת התרחשות טלוויזיונית שחידדה וביטאה חזותית, יותר מכל אמירה, את התובנה כי האויב צופה בנו גם הוא, ולעיתים ללא כל מאמץ, הישר מאמצעי התקשורת שלנו, ללא כל מאמץ, מקבל את האינפורמציה הדרושה למאמץ המלחמתי שלו.

בו ביום בשעות הבוקר, קודם לכן, חזינו בהתרחשות נוספת כאשר בסמוך לאחר מהלומת הטילים בסדנת רכבת ישראל ובמפרץ חיפה, עלתה לשידור בערוץ 10 דוברת צה"ל, תא"ל דולב, והתחננה בפני כלי התקשורת להימנע משידור חי מאתרי נפילת הטילים וממסירת אינפורמציה שהאויב משווע לה. בקשתה נתקלה בתגובה מתעמתת וסרבנית של מגיש התוכנית.

ההתרחשות האלו מחדדות את הקונפליקט, במצבי מלחמה מעין אלו, בין מערכות הערכים של זכות הציבור לדעת, חובת התקשורת ככלב השמירה לדווח לבין הזכות לחיים וביטחון, החובה לגלות אחריות לאומית, אחריות אזרחית ולסייע למערכת הביטחון לשמור על בטחון המדינה ותושביה. אך יותר מכך ההתרחשויות הללו ביטאו את הצורך לשרטט את הגבול בין המותר לבין האסור, בעיקר בעיתות מלחמה, במסגרת מלחמת הרייטינג בין אמצעי התקשורת השונים במסגרת התחרות בשוק חופשי.

סוד גלוי הוא שמדינת ישראל, על מערכותיה השונות, משקיעה תקציבי עתק בפיתוחים טכנולוגיים וברכישת טכנולוגיות שישמרו בידה את יתרונותיה היחסיים בשדה המערכה. אנחנו משקיעים סכומי עתק בפיתוחם ורכישתם של אמצעי מודיעין שיתנו בידי הלוחמים ומפקדי המערכה תמונת עדכנית ובזמן אמת על המתרחש בשדה המערכה ובשטחו של האויב. מערכות אלו כוללים אמצעי צילום והאזנה הממוקמים על כלי טייס מאוישים, על מזל"טים ואפילו שיגור של לוויני מודיעין. מאמץ פיננסי וטכנולוגי שכל ייעודו לאפשר גם היזון חוזר, קבלת אינדיקציות בזמן אמת ויכולות מודיעיניות שיאפשרו טיווח מדויק ושיפור הפגיעה במטרות האויב.

חלילה לנו בהבל פה לזלזל בזכותו של הציבור לדעת וחובתה של התקשורת לדווח. חלילה לנו להקל ראש בתפקידה של התקשורת, האמורה, לשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה. אולם נוכח מצב מלחמתי וסכנה ביטחונית לאזרחי המדינה, בהיותה חלק ממערכותיה של המדינה, האם אין היא מצווה לנהוג באחריות ובריסון ולפעול בגדר הסייגים המתחייבים מהנסיבות הביטחוניות.

האם הזכות לחיים, הזכות לקיום בביטחון של אזרחי המדינה וחייליה אל מול איומים מבחוץ אינם זכויות יסוד העולות בחשיבותן בעיתות מלחמה מעין אלו, על הזכות לדעת ועל כל השיקולים הכלכליים של השחקנים במלחמת הרייטינג.

התשובה לשאלות הללו ברורה וחדה לחלוטין. זכותנו לחיים ולחיים בביטחון הינה ערך עליון, שבנסיבות של סכנה קיומית מוחשית לכל פרט ופרט בעיתות של מלחמה, ערך זה הוא ערך העולה בחשיבותו על כל ערך או מערכת כרכים ושיקולים אחרים. התקשורת חייבת בריסון ואחריות לאומית, היא ארגון בשרות האויב המוסר לו היזון חוזר, אינדיקציות בזמן אמת ואינפורמציה מודיעיניות שיאפשרו לו טיווח מדויק ושיפור הפגיעות של מערך הטילים שלו המשוגרים לתוככי יישובנו. אסור שמשיקולי מלחמת הרייטינג שלוחת כל רסן יאבדו קברניטי התקשורת את הראש והצפון ובוודאי שלא יסכנו את חיינו.

בטרם יתרחש האסון שיהווה ראיה חותכת לקשר ישיר בין הדיווח התקשורתי לאסון שהתרחש, חשוב שתובנה זו תופנם הלכה למעשה ובמידי. אם תובנה זאת לא תופנם, אם בעיתות מלחמה לא תושג הפסקת אש במלחמת הרייטינג השוררת בין כלי התקשורת, אם לא ינהגו בעצמם ריסון אזי לקברניטי המדינה, בנסיבות של מלחמה בהן אנו שרויים, לא תהיה ברירה ולמעשה תחול עליהם החובה לנער את מוסד הצנזור הארכאי מהאבק ולהשיבו לחיים.