המשפט הבינלאומי וכללי המלחמה, מכירים בסיטואציה לפיה מדינה ריבונית שמותקפת ע"י מדינה אחרת יוצאת למלחמה, אם מתוך הצורך בהגנה עצמית ואם מיוזמתה, לאחר שהוכיחה שמבחינתה יש קווים אדומים שהן בבחינת "עילה למלחמה - Casus Belli".
במצב המשפטי שנוצר - ישראל יוצאת למלחמת מגן בשתי חזיתות - כנגד גופים, כנופיות, ארגונים שלא מוכרים ע"י המשפט הבינלאומי - אלא להיפך, מוגדרים על ידם כארגוני טרור, שיש לחסלם, להחרימם ולהעבירם מהעולם, בשל הסכנה הגלובלית הטמונה בהם למדינות דמוקרטיות ואחרות.
לא פלא איפוא שבסיטואציה הנוכחית, רוב מדינות העולם בראשות ארה"ב והמדינות שבאו לכינוס הג'י-8 (ברוסיה) מצדיקות את ישראל ואת תגובתה וזכותה הלגיטימית להגנה עצמית. אבל זה לא מונע מחלק מאותן ארצות כמו צרפת ואפילו רוסיה של פוטין להצהיר, מאידך, שישראל מגזימה ולדרוש מאיתנו איפוק, מידתיות. הן גם לא היו מופתעות לרעה אילו היתה ישראל מפסיקה את ההתקפות.
אז אומנם נכון, שגם לצרפת וגם לרוסיה יש אינטרסים כלכליים ופוליטיים באזור, לצרפת בלבנון מאז מלחמת העולם הראשונה, ולרוסיה באירן עוד מתקופת המלחמה הקרה. גם לאחרונה מנהל פוטין נשיא רוסיה רומן עם אירן בנושא הגרעיני, הצבאי והכלכלי עם ניחוח פוליטי - ליצור מעין גוש נגדי לארה"ב.
אבל פוטין, נמצא במילכוד עדין, שהרי במלחמתו נגד הצ'צ'נים הוא חרג בהרבה מכללי המלחמה המקובלים - הרס את המדינה והפך את הבירה גרוזני לעיי חרבות. מכאן שהטפת המוסר שלו כלפי ישראל והעצות שהוא יכול לתת לה הן די מוגבלות.
ישראל נמצאת, מבחינה משפטית בינלאומית, במצב אנומלי. מחד, זכותה להתגונן, להשיב מלחמה ולהרחיק הסכנה מגבולותיה. מאידך, היא נלחמת לא במדינה ריבונית מוכרת, אלא בגופים, ארגונים עצמאיים, לא כפופים למדינות בהן הם פועלים, דוגמת החיזבאללה בלבנון, ובעיקר לא כפופים לכללים הבינלאומיים, לא לחוק, לא לדיני המלחמה ולא לאמנות הבינלאומיות.
לגבי החמאס בעזה - המצב דומה, למרות שממשלת הניה נבחרה בצורה דמוקרטית בבחירות. אבל אי אפשר לבחור גוף טרוריסטי, ע"י תומכי טרור, גם אם הוא נעשה בבחירות, שלא במסגרת מדינה מוכרת, אלא רשות שעדיין אינה מדינה, לא מוכרת בעולם ולא שייכת לגופים הבינלאומיים. המסקנה: גם החמאס בנסיבות אלה, שהוכר כגוף טרור - אינו פרטנר לגיטימי, לא משפטית ולא פוליטית.
ממשלת ישראל, בצדק, רואה את ממשלת לבנון כאחראית לכל הקורה בתוכה בגבולותיה ומתוך גבולותיה. אם ממשלת לבנון, בוחרת להפקיר חלק ממדינתה, את דרום לבנון, לשליטה מוחלטת של חיזבאללה, מבלי לכפות את שלטונה המרכזי על השטח - עליה לבוא בטרוניות אל עצמה.
ישראל נסוגה, לפי החלטת האו"ם, לגבול הבינלאומי, תוך התחייבות לבנונית לקבל מרות שלטונית על האיזור. אם זו דרכה ובחירתה לריבונות עליה לשאת בתוצאות.
השאלות שנשארו עדיין פתוחות הן:
א. איפה ומתי על ישראל לעצור?
ב. מה יהיה ביום שאחרי - מבחינה מדינית פוליטית וצבאית?
להערכתי, ברגע שישראל יצאה למירוץ, לאחר ירי האקדח של המזניק, למרחק של 10,000 מטרים, היא תבחן לא בשל סיגנון הריצה או התוצאה על הלוח, אלא אם תגיע לקו המטרה, דהיינו: קו הגמר.
המטרה - החזרת החיילים החטופים בריאים ושלמים, הרחקת החיזבאללה מהגבול, החלשתו, שבירתו, פיזורו, הרס תשתיות, להוציא לו את החשק לפגוע שוב בישראל, להשמיד את מחסני התחמושת והאספקה, לפגוע בפיקוד ובכוח האדם ואם אפשר וניתן - להרוג את נסראללה - דבר שלא נראה לי סביר. אבל אם ישראל תצליח מכל הרשימה לעיל להשלים 75%-80% עד שמדינות העולם ילחצו על ישראל להפסיק - דיינו.
קשה לי להאמין, בשל העובדה שאנו לא עוסקים במדינות ובממשלות, שהמטרה של החזרת החיילים החטופים תתבצע ותושלם במסגרת מטרות המבצע. יש מקום סביר להניח, שבגמר המבצע נצטרך להתדיין, עם הגורמים הקיצוניים, בעזרת מתווכים נייטרליים, גרמנים, רוסים, טורקים - על החזרת החיילים ותשלום תמורתם.
אבל התדיינות זו תהיה כאשר ישראל נמצאת בעמדת כוח, לא חלשה, לא מושפלת ולא מגמגמת - כמו בפרשת שלושת החיילים שנחטפו בצפון והוחזרו בעסקה ביחד עם אל"מ (מ) טננבאום - שלמזלו הרב תפס טרמפ על האירוע המצער והכואב של החזרת שלוש גופות החיילים שנחטפו ונרצחו ע"י נסראללה.
גם הפעם נראה לי שנצטרך לשלם מחיר לא קל כדי שהחטופים יוחזרו בהקדם, ולא יפלו בין הכיסאות וחמור יותר לא יפלו לתסמונת רון ארד.
כדי להדגיש את האבסורד של המצב המשונה שבו נמצאת ישראל. הכתובות הרשמיות והמוכרות בעולם למו"מ, הן ממשלת לבנון ונשיא הרשות הפלשתינית אבו מאזן. בפועל מדובר בשני אישים שכלפי החיזבאללה והחמאס הם חסרי אונים, ללא סמכות ואוטוריטה וסובלים מאימפוטנציה פוליטית וצבאית. לכן, מה שנשאר בשלב זה עד קו המטרה לסיום המירוץ היא הסיסמה: "עכשיו תנו לצה"ל - והוא ינצח".
