קטיושות על נצרת

לאחר שקטיושות נפלו בנצרת ונהרגו שני ילדים אחים ואדם נוסף (באיזור אחר) - התראיין ראש עיריית נצרת ומספר אזרחים, ביניהם הדוד של הילדים שנפגעו, בכלי התקשורת. מראש עיריית נצרת לא הצליחו להוציא ולו מילת גינוי אחת כלפי החיזבללה וראשיה. מהציבור ומהדוד של הילדים שנהרגו - לא רק שלא היה גינוי לחיזבללה, אלא שבכלל התברר שנסראללה הוא איש טוב ביסודו, אדם מאמין, שלא רוצה לפגוע באוכלוסיה אזרחית בעורף ובציבור הערבי בפרט. העובדה שכל הקטיושות כוונו ונפלו על מטרות אזרחיות וגרמו לנזקי גוף ורכוש באזרחים תמימים לא משנה כמובן את התפיסה התמהונית כפי שהובעה לעיל.

לשמוע, להאזין לקולות ולא להאמין! עומד קרוב משפחה על גופותיהם של שני ילדים קטנים, ולא מוצא מילת גינוי אחת רפה, קטנה, לעבר היורים ומנהיגיהם. מה שכן, נשמע בבירור, בין השיטין ומעליהן - גינוי לממשלת ישראל שהעזה לתקוף ולפגוע באזרחים שלווים, מסכנים, לא תומכי טרור, לא תומכי חיזבללה, שבמקרה הסתירו נשק, אמצעי חבלה ונתנו מחסה למחבלים.

האם מדובר בנאיביות? אולי הדחקה? הצחקתם אותי. אותם אזרחים ערביים ואנשי ציבור, ח"כים נכבדים ויהודים המזדהים אוטומטית עם הפלשתינים - זועקים בקול, איפה רשת האזעקה, סירנות, מקלטים - גם לנו מגיע.

אז נכון, כאזרחי ישראל, מגיעה להם כל חבילת המיגון הניתנת לתושבים בנצרת עילית או חיפה. אבל במקביל מותר לנו לשאול: אם נסראללה לא מתכוון לתקוף אזרחים בעורף ובוודאי לא אזרחים ערביים בישובים ערביים - אז למה בכל זאת הצעקות למיגון? אם הקטיושות הן תוצאה של טעויות ניווט - אולי אפשר להימנע מהוצאות כספיות עצומות ולהשקיע זאת בפרויקטים חברתיים.

העמדה הזו של חלק מהציבור הערבי - מזכירה לי סיפור חסידי עממי. חסיד גדול, שכב על ערש דווי, כשמסביבו בניו ובנותיו. אומר החסיד: כל חיי ציפיתי לבוא המשיח, אבל כנראה לא אזכה לבואו. לעומת זאת אתם - כן תזכו, ואז כל הארץ תהיה ים אחד גדול ועליו שני גשרים: גשר מברזל וגשר מעץ. על גשר הברזל - ילכו כל הכופרים האפיקורסים הלא מאמינים, והוא יתמוטט לתוך הים. על גשר העץ - ילכו המאמינים, הצדיקים ויעברו לצד השני - לגן העדן עלי אדמות. אבל ילדי היקרים - ליתר ביטחון תלכו על גשר הברזל.

עמדה זו של בכירי הציבור הערבי, לא צריכה להפתיע איש. זה שנים יש תמיכה עצומה בקרב הערבים למעשי הפלשתינים, שכביכול בעקיפין נלחמים גם עבורם, כחלק מהעם הפלשתיני. הקיצוניים שבהם, בהם חברי הכנסת שלהם כמו עזמי בשארה ואחמד טיבי - תומכים בגלוי ואפילו מבימת הכנסת באויבי ישראל ומבקשי נפשה. להזכיר לציבור, ח"כ עזמי בשארה, טייל מספר פעמים בלבנון ובסוריה, ישב צמוד לנסראללה בכנס בסוריה ואף נאם שם, תוך עידודם להמשיך במלחמתם בישראל. ח"כ ערבי אחר, שלח מברקי תנחומים לנסראללה על פגיעות באנשיו והיה אחד שאפילו הציע את חיזבללה כמועמד לפרס נובל.

אפשר להבין את ההגיון, במיוחד לאור העובדה שגם רב המחבלים עראפת קיבל את פרס נובל, רק חבל שבאותו מעמד יזכרו גם רבין ז"ל ופרס שלא על גביע זה יהיה תפארתם. אמרתי זאת כבר בעבר - אנחנו מדינה דמוקרטית חריגה ואבסורדית, שבה יכול ח"כ כמו אחמד טיבי גם להיות חבר כנסת וגם יועץ אישי, יועץ סתרים, לרב מרצחים שנמצא בצד השני של הגבול ומנהל מלחמת גרילה ופיגועים נגדנו.

אנו חיים בדמוקרטיה, שהיא במקום להיות מתגוננת - "משוגעת", שבה ח"כים ערביים מטיילים במדינות אויב, תחת המטריה של חסינות חברי הכנסת, משמיצים את המדינה וראשיה, וחוזרים לזרועות הדמוקרטיה הליברלית הנאורה. יש רבים גם מבין הציבור היהודי, שמתגאים במהלכים אלה, של חופש הדיבור ובמקביל בחופש היצירה ותוך מטריה משפטית של בג"צ דוגמת הסרט ג'נין ג'נין של מוחמד בכרי (שחלק ממשפחתו - הורשעו על-פי הודאתם בסיוע למחבלים מתאבדים).

בג"צ ג'נין-ג'נין הוא דף שחור בפסיקה הישראלית, שעטפו אותו במעטפת מזוייפת של חופש דיבור ויצירה, חופש אקדמי הבנוי על עקרונות אוניברסליים - תלושים מהמציאות שלנו, היום יומית במזרח התיכון ובישראל בפרט.

שופטי בג"צ קבעו מחד, בפסק הדין, שהסרט של בקרי מלא בשקרים, טעויות, הערכות לא נכונות, בידוי עובדות וכזבים, הסתה פרועה נגד חיילי צה"ל, שהוצגו כקלגסים נאציים, במעשיהם ובהתנהגותם - בלי אף מילת ביקורת על המחבלים, על כך ש- 13 חיילי מילואים נהרגו בג'נין, רק משום שרצו לשמור על כללי מלחמה הוגנים, ובמקום להפוך את רובע המחבלים המתבצרים לעיי חורבות, ניסו להסתער רגלית ושילמו על כך בחייהם.

פסק דין זה שנתן אישור להצגת הסרט, מבלי שיוכנסו בו תיקונים או תצורף תגובת צה"ל והחיילים שנלחמו במקום - ירשם בהיסטוריה המשפטית שלנו לגנאי.

ועכשיו, תארו לעצמכם מה היה אומר העולם הנוצרי אילו קטיושה פגעה ב"כנסיית הבשורה" בנצרת, מהמקומות היותר מקודשים לנצרות או באחד המסגדים בעיר. מה היו אומרים אילו הקטיושות היו פוגעות בנצרת עילית אנו כבר יודעים - היתר פתוח לדמיון.

ואף על-פי כן, אסור להתייאש גם מהציבור הערבי, כי לאחר שישקע אבק הקטיושות, ובלבנון, נקווה, יבינו את הרמז לעתיד, יהיה זמן לחיבוטי נפש וסיכומים.

בינתיים, יש לקוות, שהמערכה תסתיים בהקדם ועם תוצאות חיוביות - גם אם המטרות יושגו רק ב- 75%-80% ותשקוט הארץ מצפון ודרום אולי 10-5-3 שנים, או אולי בנוסח התנ"ך ותשקוט הארץ 40 שנה (בספירת חיי כלב) - מי יודע?