אמצעים צבאיים או מדיניים?

יש ציבור לא קטן, פרט לאנשי הליכוד, שמגיעים למסקנה שאולי הנסיגה מעזה, בטעות יסודה, לאור הארועים האחרונים הן בעזה ע"י החמאס והן בצפון ע"י החיזבללה ותוהים אולי נתניהו ניבא וצדק (להזכיר לציבור - התנגדות זו החלה עוד מתקופת הסכם אוסלו).

למען ההיסטוריה צריך לומר, כי בנימין נתניהו הוא מן המומחים הבולטים בעולם, בכל הנוגע למלחמה בטרור וניתוח ארועים חברתיים, מדיניים וכלכליים הנובעים מגידול בארגוני טרור בעולם והשפעתם על מהלכים גלובליים.

הספרים שכתב בנושא וההרצאות שנשא בעולם בנושא זה, הביאו לו מעמד והערכה רבה בתחום הערכתו את הטרור, הסכנות שבו ובעיקר הדרך והאמצעים להילחם בנגע זה. אבל, כמו בכל תחום מקצועי אקדמי, יש גם דעות אחרות, תפיסות שונות וגישה שונה, הן פוליטית והן מעשית, לפתרון בעיית הטרור. מה שברור ודי מצער, שבאיזורנו האלמנט הקובע הוא כוח. לכן יש לצאת מנקודת מוצא - שדבר ראשון יש להפעיל כוח והרבה ורק בשלב ב' - לשלב אמצעים מדיניים, ישירים או עקיפים.

באשר לנסיגה מעזה, אסור לזלזל בהערכתו המדינית צבאית של אריק שרון. גם שרון קנה לעצמו שם בישראל ובעולם כולו כאחד הגנרלים המוכשרים ביותר בכל הנוגע לקרבות יבשה וניהול מערכות צבאיות גדולות וסבוכות. קרב אום-אל-כתף במלחמת ששת הימים, וקרב צליחת התעלה וכיתור הארמיה ה- III המצרית במלחמת יום כיפור - נלמדים באקדמיות נבחרות בעולם (מבחינה צבאית, ניתן להשוותו למצביאים כמו רומל ופטון). במקביל, הוכיח שרון כישרון במהלכים פוליטיים סבוכים ובכוח אישיותו והכריזמה שלו הצליח בפוליטיקה לבצע מהלכים אסטרטגיים כמו בזמן המלחמה.

אי לכך, קשה להניח, שההחלטה של אריק שרון לבצע בנחישות ובמהירות את הנסיגה מעזה נבעה משיקולים פסולים או אישיים, ויש לצאת מהנחה שמדובר במהלך כואב אך מחושב לכל שלביו. בגוש קטיף ובנספחיו ישבו כ- 7,000-5,000 מתיישבים שנשלחו לאזור בשם ממשלות ישראל ובעידודם, כדי להוות חיץ ביטחוני בעיקרו, בנוסף לנכס אסטרטגי. החשיבות הביטחונית של "הגוש" איבדה מערכה, עם פינוי סיני והעיר ימית, שנים מספר קודם לכן.

בשנים האחרונות הפך ה"גוש" לנטל ביטחוני, כאשר על 7,000 מתיישבים - שומרים כ-15,000 חיילים סדירים ומילואים וסופגים אבדות כואבות, גם בחיילים וגם באזרחים וילדים. החיים בגוש הפכו לבלתי נסבלים - כאשר מכוניות ואוטובוסים נוסעים בשיירות מאורגנות ובמיגון מיוחד לילדים, שגם סבלו אבידות, ממטענים מוקשים וירי מחבלים.

יתרה מכך, כל זמן שישראל שלטה בעזה והחזיקה בה ישובים - זו היתה ההצדקה של המחבלים והארגונים השונים באזור לתקוף את ישראל - ולמרבה הפלא והצער גם מדינות העולם או חלקן ראו זאת באותו אופן של המחבלים. התוצאה - גינויים מכל צד על כל פעולה בעזה, כנגד ארגוני הטרור, שבאופן טבעי גרמו גם נזקי רכוש ונפש לאזרחים תמימים.

הפינוי של עזה הפך מבחינה משפטית בינלאומית את הקערה על פיה. ישראל נסוגה לגבול הבינלאומי, וכל פגיעה בה או בישוביה מחייבת תגובה, במסגרת הגנה עצמית לגיטימית המוכרת ע"י המשפט הבינלאומי וכללי המלחמה.

בהזדמנות זו, כדאי להזכיר גם כי "החיסולים הממוקדים" בעזה וסביבותיה מן האוויר ומהיבשה, הם נגזרת מהזכות להגנה עצמית של ממשלה ריבונית ובגיבוי המשפט הבינלאומי. אז נכון, שנתניהו הזהיר וניבא שנסיגה חד-צדדית, ללא הסכם כתוב ומוגן ע"י הקהיליה האירופית או ארה"ב, יביא להתגברות הטרור - אך מאידך זה שחרר את ישראל ממגבלות צבאיות ומשפטיות, שישבו על המדינה כמו אזיקי פלסטיק.

למען ההגינות ראוי לציין, כי גם גורמים רבים אחרים, גם אישי ציבור, פוליטיקאים וגנרלים שלא מן הליכוד ומתומכי נתניהו כמו הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון, טענו שהנסיגה עלולה להביא להתגברות הטרור מן החיזבאללה ומן הארגונים ביו"ש - אך השקלול הסופי של הסיכונים יהיה כדאי.

לסיכום נושא זה כדאי לומר, שכל המפלגות, למעשה, ידעו והעריכו, שנסיגה מעזה היא בלתי נמנעת. הוויכוח היה על העיתוי - האם לחכות לנסיגה רק תמורת "הסכם עם ערבויות", או לבצעה חד-צדדית ולקחת את הסיכונים הנלווים, כלומר: הוויכוח היה למעשה לא על המהות אלא על הפרוצדורה.

כתבתי בעבר, שהישובים בגוש קטיף, לדעתי, היו "מוצבי מילואים", והמתנחלים האמיצים והנחושים היו אנשי מילואים, שנשלחו למקום בצווים חוקיים של הממשלה וצה"ל, וכאשר סיימו את תפקידם ומשימתם הושלמה - עליהם להתפנות ולחזור לבסיסם, בגבולות המדינה.

עקרון זה נכון וחל גם על הנסיגה מלבנון. אומנם הנסיגה מלבנון נעשתה בצורה מבישה, כאשר זונחים את צד"ל לאכזריותו שלהחיזבאללה, כאשר צה"ל נסוג בבהלה, כמו גנבים בלילה, ומשאיר למחבלים תשתית צבאית מעל ומתחת לאדמה. גם אם ניתן להצדיק את הנסיגה, מטעמים צבאיים חברתיים - אי אפשר להצדיק את הדרך שבה נעשה הדבר.

החיזבאללה - פירש את הבריחה/נסיגה כנצחון צבאי מזהיר של גוף קטן, הפועל בשיטות גרילה, כנגד צבא חזק וגדול בעל הישגים מרשימים במזרח התיכון. ללא ספק - הנסיגה מלבנון, נתנה רוח גבית לארגונים בעזה וביו"ש - לשיטות פעולה נגד ישראל וצה"ל. הפרשנים טענו, שערפאת בחר בדרך של אינתיפאדה ביו"ש ובעזה בהשראת החיזבאללה. החמאס - הלך והתחזק בהשראת פעולותיו הצבאיות והחברתיות של החיזבאללה - כמו הקמת רשת בתי ספר, גנים, תשלומים ומשכורות למחבלים מתאבדים וההרוגים.

החיזבאללה ניצל גם את 6 השנים מאז הנסיגה להתבצרות, התעצמות, אימונים ופיתוח אמצעי לחימה. האם היה מקום לפעול אחרת, לאור ההתבצרות המאסיבית? נראה לי שלא - מאחר שהמציאות והתנאים לא היו בשלים למכת נגד מאסיבית כפי שמבוצעת כיום - אבל גם אי תגובה הולמת ומידתית היתה שגויה ותוצאותיה ניכרים היום.

האם אי הנסיגה מרצועת עזה היה עוצר או בולם את התחזקות החמאס או זכייתו בבחירות על הפת"ח ואבו מאזן - בספק גדול וקרוב לוודאי שלא. אבל עם זאת, גם אלה שתומכים במהלכים חד-צדדיים - תוך קביעה שעל ישראל לקבוע את גורלה ומטרותיה, לפי מה שטוב ליהודים ולא כפי שמפרשים את מהלכיה הארגונים הטרוריסטיים או המדינות השכנות - דבר שהוא בעקרון נכון וצודק - גם לכך יש סייגים.

ההתכנסות ביו"ש, להבדיל מעזה, היא שונה בדרך ובמהות. אין מחלוקת בין המפלגות השונות כי "הגושים הגדולים" חייבים להישאר בשליטה ישראלית, בכל הסדר שיבוא בעתיד. הכוונה בהתכנסות - לפנות את הישובים שמחוץ לגושים, צרופם וקליטתם בתוך המסגרות הגדולות.

אלא מאי? מדובר בציבור של כ-70,000 איש, שלא ניתן לפנותם בדרך השגרתית, אלא אם תהיה הסכמה לכך מצד המתנחלים, הממשלה והנהגת יש"ע. גם אם הממשלה תבטיח שמדובר בפינוי אזרחי ולא צבאי וצה"ל ימשיך לשלוט באיזור ובנקודות האסטרטגיות - הדבר לא יספק את המתנגדים.

הארועים האחרונים בצפון ובעזה מוכיחים שהפרשנות של ארגוני הטרור תחזור על עצמה כנצחון שלהם בפינוי השטח ובהגברת הטרור, ואיום ממשי קיומי על מרכזי הארץ החל בנתב"ג, תל אביב ולב המדינה. צודק נתניהו, שבמקרה כזה יהיה איום אסטרטגי על ישראל מצד גורם טרוריסטי שלא נשלט ע"י אף גוף נורמטיבי או שלטוני מוכר, ובעיקר שלא כפוף לחוק דמוקרטי פנימי מדינתי או בינלאומי.

הפתרון, נראה לי, כי בשלב זה, הן מבחינה צבאית והן מבחינה חברתית פנימית - תוכנית ההתכנסות חייבת להידחות לזמן בלתי מוגבל, עד שהתנאים יבשילו למהלך כה קיצוני ומסובך. ועד אז... ימים יגידו מי צודק.