המלחמה של המדיה

במאמר שפרסמה, חנה בית הלחמי ב- nfc היא טוענת שהמלחמה פרצה, כמו בהיסטוריית המלחמות העולמית מאז ראשית ימי העולם, בגלל אינטרסים של המנהיגים. בין המרוויחים הגדולים היא מונה את אהוד אולמרט ועמיר פרץ, שלמדו את שיטת אריאל שרון: להשיג את אהדת ההמונים ואת טיהור שמם/או לגיטימציה למנהיגותם, על-רקע של מעללי מלחמה; איציק מרדכי זוכה לטיהור בערוץ ה-1, כפרשן צבאי, ומוחזר לקונצנזוס הלאומי; הנשיא משה קצב מרוויח מדחיקת החשדות להטרדה מינית נגדו לקרן זוית; שר האוצר יכול להתחבר שוב לבעלי ההון והביטחון ולחסל את הטיפול בעוני.

אך המדיה, המרוויחה הגדולה מכולם, נשתכחה לה לגמרי. ההמשך הסמוי בין דווחי המונדיאל לדווחי המלחמה שפרצה מיד אחרי המונדיאל, מלמד באופן ציני על ההשתלטות הגורפת של התקשורת הלאומית והציבורית על חיינו. בתיחכום רב הצליחה הטלוויזיה בישראל להפוך את תושבי ישראל למשועבדיה. כך, בלא משים, לאחר שבועות ארוכים של השתלטות (תוך כניעה מרצון) הטלוויזיה על מרבית בתי ישראל, עם רייטינג בשמיים, עמדו המכורים לשידורי הטלוויזיה להשתחרר מהשליטה בהם, עם סיום המונדיאל. והנה באה המלחמה, כמתנה משמיים למנהיגינו האמיתיים, בעלי תחנות הטלוויזיה! הרייטינג שוב הרקיע שחקים! דיווחים וצילומים בזמן אמת של קטיושות מעופפות ונוחתות על כלי רכב, בתוך בתים, רהיטים הרוסים, בעלי חיים עזובים, בורות נפערים באדמה ובכבישים. פצועים לרוב, הלומי חרדת קטיושות, תמונות מרהיבות ומסעירות, ביירות עולה באש (ניירון קיסר היה מתמוגג), מומחים ודיונים סוערים, וכך במשך ימים ושבועות כמעט לאורך כל שעות היממה.

ומה אנחנו יכולים להבין? כמעט כלום, מלבד חגיגת אש ותמרות עשן, ביישובי הצפון וביישובי דרום הלבנון וביירות. די להציץ פעם ביום ולדעת את כל מה שרוצים פטרונינו בטלוויזיה שנדע: איפה נפלו הקטיושות, כמה נפגעו מחרדה, כמה נהרגו, מה אומרים בעולם וכו' וכו'. אחרי הלהג האינסופי של המומחים למיניהם קשה לעקוב והאהדה לנפגעים המרואיינים כבר מזמן כהתה, לאחר שבתוך תוכנו הכל נראה כמו מסחרה ענקית של סבל וכאב, שמנצלת הטלוויזיה לצרכי השעבוד של הצופים.

אז מי במשועבדים ומי במשעבדים? את המונדיאל המציאו הגברים עבור הגברים. הוא היה חגיגה אדירה של קילוס הגברים הכוכבים, בעזרת המוני הגברים בקהל העולמי. את כל אלה איפשרה והעצימה הטלוויזיה העולמית והטלוויזיה בישראל נישאה על הגל עד סופו.

המלחמה, אף יותר מהמונדיאל היא עסק גברי. היא נעשית על-ידי גברים, בכל הצדדים. וכך היא גם משתקפת בטלוויזיה ולכן, אין להתפלא על כך שמשעבדיה ומשועבדיה הם בעיקר גברים, הקהל השבוי המספק את עיקר הרייטינג המטורף שלה. כבר רבות דובר על כך שמרבית המדווחים, הכתבים, והפרשנים המרואיינים, הם גברים, בעלי רקורד צבאי או סתם מומחים לענייני מלחמה והרס. על אף שטרם נחקר שיעור הצופים בדווחי המלחמה על-פי מין, אני מעריכה, מתוך הסתכלות מקרית, כי הקהל השבוי שלה הוא בעיקר גברים.

כדי לברוא עולם חדש, בלי מלחמות ושפיכות דמים, יש צורך בטלוויזיה ובמדיה אחרת. זו שמדווחת אמת על הסבל האנושי מעבר לגבולות הפיזיים והמעמדיים, כזו שדנה בסוגיות אמיתיות של הסבל האנושי ובדרכים לפתרונן, כזו שגברים ונשים הם שותפים מלאים ושווים בה ולא משעבדים או משועבדים לה.