על הגיוס לצבא

בימים אלו כאשר חיילינו מחרפים את נפשם למען עמם ומולדתם, ליווינו במסגרת הישיבה בהר-ברכה כ- 45 בחורים לשירות צבאי במסגרת ה"הסדר". רובם הגדול מתגייס לחטיבת גולני וכן לגדוד חמישים ואחד.

מטבע הדברים הגיוס השנה מורכב ומסובך. שנה עברה מאז שבהוראת הממשלה, צה"ל התנפל על גוש קטיף, גירש את תושביו והחריב את בתיו, והשאלות במשך השנה הלכו והתחדדו. עתה, לאחר שמתבררת הרשלנות הפושעת שהביאה לפרוץ המלחמה בצפון, השאלות נעשות קשות שבעתיים. האם אפשר לסמוך על מדינאים ומפקדים שנתנו לאויב מר שרוצה לחסל את מדינת ישראל ולהצטייד במשך שנים במיטב הנשק בלא תגובה הולמת? האם אפשר לסמוך על מדינאים ומפקדים שידעו לארגן את הצבא לפגיעה בבני עמם בגוש קטיף, אבל לא ידעו להתכונן כראוי למלחמה באויב? האם אפשר להיות בטוחים שהמדינאים והמפקדים לא יסכנו את חיילינו כדי שלא לפגוע באוכלוסיה אזרחית של האויב? האם אין חשש שכל הישגיהם של החיילים שהושגו במסירות נפש ממש, יירדו לטמיון בעקבות מדיניות קלוקלת? האם אין חשש שניצחון בלבנון יזרז את הממשלה לעקור ולגרש יהודים מיהודה ושומרון?

ואף על-פי כן, המצווה להגן על העם והארץ בחירוף נפש שרירה וקיימת. כי רק במסגרת התארגנות לאומית צבאית ניתן להגן על העם והארץ, ועל כן גם כשהפיקוד הבכיר בעייתי מוטב לעמוד ביחד נגד האויב מאשר להתפרק ולהיכנע. שהרי אחרי כל הביקורת הצודקת המגמה הכללית של המדינאים ומפקדי הצבא היא להגן על עם ישראל, והסכנה בהתגייסות תחת מפקדים אלו קטנה יותר מהסכנה שבפגיעה בכוחנו הצבאי. בתקופות שלא הצלחנו להחזיק צבא היינו ללעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולמשחית. ועל כן צריך להתחזק במצווה ולהתגייס לעזרת העם בגיבורים.

החובה להציל כל יחיד מישראל

מצווה וחובה על אדם שרואה את חברו בסכנה - להצילו, שנאמר (ויקרא י"ט, ט"ז): "לא תעמוד על דם רעךָ". וכפי שאמרו חז"ל (סנהדרין ע"ג, א'): מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר, או שחיה רעה גוררתו ועומדת לטורפו, או שליסטים באים עליו להורגו, מניין שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: "לא תעמוד על דם רעך".

וכידוע, לעמוד מול חיה רעה או ליסטים או לקפוץ לנהר הוא דבר שיש בו סכנה מסוימת, ואף על-פי כן מצווה על אדם לסכן עצמו מעט כדי להציל את חברו. ואמנם נחלקו הפוסקים עד כמה צריך אדם לסכן עצמו כדי להציל את חברו. לדעת רוב הפוסקים, הכוונה לסיכון שאדם נוטל על עצמו כדי להציל את רכושו אבל לא יותר, מפני שגם מצווה זו נדחית מפני פיקוח נפש (רבנו יונה, סמ"ע חו"מ תכו, ב, שו"ע הרב או"ח שכ"ט, ח'). אומנם גם לפי דעה זו, אמרו חכמים שכל הנזהר ומפחד יתר על המידה ייענש מידה כנגד מידה, וסופו שיקרה לו אותו דבר ולא יבואו לעזרתו (פת"ש חו"מ תכו, ב; מ"ב שכ"ט, י"ט). ויש אומרים שכיוון שמדובר בהצלת נפשות, צריך המציל להיות מוכן לסכן ממש את נפשו למען הצלת חברו (ב"י חו"מ תכו, עפ"י הגה"מ בשם הירושלמי).

החובה להציל ציבור גדולה לאין ערוך

וכל זה לגבי הצלת יחידים מישראל, אבל כאשר מדובר בהצלת כלל ישראל במלחמה, על היחיד להיות מוכן לסכן את נפשו, אם יידרש, אפילו בפעולה שרוב הסיכויים שלא ייצא ממנה חי. מפני שבעת מלחמה נידון כל הציבור כאחד, וכמו שאדם צריך להיות מוכן לסכן אחד מאיבריו כדי להציל את כל גופו, כך צריכים היחידים להיות נכונים למסור את נפשם למען הכלל. ואם לא יעשו כך, הרי שלבסוף רבים לאין ערוך ישלמו בחייהם. וכפי שכתב מרן הרב קוק (משפט כהן קמ"ג) שהכלל של "וחי בהם". ממנו למדנו שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה, אינו חל בעת מלחמה, מפני שהלכות הציבור שונות מהלכות היחיד, ולצורך קיום הציבור צריכים היחידים להיות מוכנים להיכנס לסכנה. וכן כתב על-פי זה בשו"ת 'ציץ אליעזר' (י"ג, ק'), שגם הכלל של "חייך קודמים לחיי חברך" אינו חל במלחמה, "אלא כל אנשי המלחמה כאיש אחד מחויבים למסור כל אחד ואחד את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו. וגם זה נכלל בכללי הלכות ציבור, ובגדר הנהגת המדינה ותקנתה".

מצווה כללית ומקודשת במיוחד

במצוות השירות בצבא מתבלט הצד הכללי שבכל יחיד מישראל. את כל המצוות אנו מקיימים כיחידים, ואמנם כל ישראל ערבים זה בזה, והכוונה העילאית בכל המצוות היא לקיימן "בשם כל ישראל", אבל המצווה היא חובת היחיד והוא מקיים אותה כיחיד. אולם במצוות השירות בצבא היחיד מבטל במידה רבה את יחידותו והופך להיות חלק מהכלל, וכך כולם נלחמים כאיש אחד למען כלל ישראל.

ועל כן הזוכה להילחם במסירות נפש למען כלל ישראל זוכה למעלה עצומה, להתקדש בקדושתם של ישראל שאין קדושה למעלה ממנה.

שאלה נוראה

שאלה: כיצד צריך לנהוג חייל שמקבל פקודה להסתער בחירוף נפש על עמדת מחבלים, ויש בלבו חשש שמסכנים את חייו לשווא, מפני שאפשר היה להפציץ אותם בפגזים, ומעדיפים לסכן את חייו כדי לא לפגוע באזרחים "חפים מפשע"?

תשובה: בעת הפקודה עליו להסתער, שאם לא כן יסכן את חבריו ואת המערכה כולה. וכדברי המשנה (סוטה מ"ד, ב') שלאחר שהתחילה המלחמה אסור לחייל לסגת "שתחילת נפילה ניסה". אבל לפני מתן הפקודה על החייל להעלות את השאלה בפני מפקדיו, ובמיוחד מפקדי השדה צריכים להעלות שאלה זו לפני מפקדיהם. ואחר שהשאלה תעלה יש להניח שהפקודה תישקל שוב, מפני שאם ח"ו יקרה אסון לאיזה חייל ויתברר שאכן ההסתערות הייתה מיותרת, המפקדים לא יוכלו לשאת פניהם אל חייליהם. ואם לאחר מכן תינתן הפקודה, יש להסתער.

וה' יהיה בעזרת חיילינו היקרים והקדושים המחרפים נפשם למען ישראל. ויתקיימו בהם דברי הרמב"ם שכתב (מלכים ז', ט"ו): "כל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא".