העבר עבר (מה למדנו), ההווה כאן וכואב, העתיד יבוא, הנדע לקבלו?
חכמים... לקחים.... אשמים
התקשורת, ובראשה הכתבים ה"צבאיים" (מה עושה אותם צבאיים? הקול העמוק? הידע הלקוי? הריצה אחרי הרייטינג ואחרי החיילים כדי לשמוע מהם רכילויות או תלונות?) כבר חרצה את גורל האומה. זה לא שבמלחמות האחרות היינו חכמים יותר או צודקים יותר או שהממשלה או הרמטכ"ל או ראשי השלטון היו טובים יותר. אלא שבמלחמה הזו התקשורת עברה את כל הגבולות בחוצפה, בחודרנות, בשפיטה חסרת אחריות, בהסקת מסקנות נמהרות ובכך גם נתנה את כל השירות המצויין לאויבים שלנו.
ההבדל בין התקשורת שלנו לזו של הצד השני פשוט מאד: הם משדרים החוצה, לעולם, מסכנות ודם ואימה ומשיגים את אהדת העולם, ואנחנו משדרים לעולם כוח ועוצמה ואפילו אלימות ומשיגים שנאה. פנימה, לעומת זאת, הם משדרים אומץ לב, השגת מטרות (כמובן תוך כדי הסתרה נבונה של האמת) ומשיגים מוטיבציה ורצון להלחם, ואנחנו משדרים פנימה דכדוך, רוע, מלחמת אחים, ריב בין גנרלים ובין שרים ומה לא. ומשיגים, כמובן, את מה שרצינו - מורל ירוד, סכסוכים וכמובן התמכרות לתקשורת. וזה כל הסיפור - ריצה מטורפת אחרי הרייטינג בכל מחיר, וגם במחיר פגיעה במדינה.
ולגבי הפקת הלקחים והצגת ה"מחדלים" בכותרות צעקניות - כולם חכמים וכולם מבינים וכולם יודעים יותר טוב. זה בדיוק כמו ששת העיוורים שהתבקשו להגדיר פיל: האחד אמר שפיל זה עמוד שמן, השני אמר שפיל זה מברשת, השלישי אמר שפיל זה צינור גמיש, הרביעי שזה משטח ענק ועגול והחמישי והשישי סתם מבלבלים במוח. ככה גם אנחנו - רצים לכל מי שהיה באיזשהו מקום ומסיקים ממנו אידיאולוגיות שלמות.
אני לא השתתפתי במלחמה הזו וכבר לא משרת במילואים ולכן בטח ובטח לא יודע יותר מאף אחד אחר. אבל למדתי, כמו גם האחרים, בעבר כמה דברים שפתאום נתפסים היום כ"הפתעה". הנה למשל:
1. במסגרת לקחי ועדת אגרנט החליטו בצה"ל להקים את מחלקת הביקורות ("אג"ם בו"ם") שתפקידה המרכזי הראשון היה לבקר באופן שוטף את הימ"חים ולוודא שהם מאורגנים כדי שלא יהיה שוב המחדל הנורא ההוא של המלחמה. והנה, המחלקה הזו התפתחה לה להיות המבקר הפנימי של כל הצבא. רמטכ"לים חכמים החליטו שבראש המחלקה חייב לעמוד מי ששירת כבר בתפקידי פיקוד ויודע איך צריכה להיראות יחידה צבאית. למרבה ההפתעה הימ"חים שוב לא היו מאורגנים ושוב לא היה ציוד מספיק.
למה לא בדקו? הנה התשובה: לפני כמה שנים החליט אחד הרמטכ"לים אדומי הנעליים והכומתה שכבר לא צריך לבדוק ולבקר. מינה בראש מחלקת הביקורות קצינת מטה שלא היה לה שמץ מושג בתפקידי פיקוד והיא, בין השאר, החליטה שמבקר הפנים של הצבא כבר לא צריך לבדוק ימ"חים כי ממילא האוגדות האלו מתוכננות להתפרק. החתום מטה טען שצריך לזכור מה היו לקחי מלחמת יום כיפור לפני שמחליטים החלטה כזו אבל זה לא עזר. הפסיקו לבדוק, הפסיקו לבקר, הפסיקו לוודא טיפול נאות, וזו התוצאה.
2. במלחמה הזו "הופתענו מכמות טילי הנ"ט". למה במרכאות? כי משפט זה התאים גם למלחמת יום הכיפורים - לפני שלושים ושלוש שנה!!! שוב הופתענו?!! למה? גם אז (ואני יודע - אז כן נלחמתי...) לא היינו צריכים להיות מופתעים. הטילים האלו היו יודעים ומוכרים ומוכרת וידועה היתה גם רמת השימוש המקצועי בהם על-ידי חיילי האויב. אפילו פותחו תורות לחימה נגדם. רק מה? לא נלחמו בהתאם לתורה.
וכאן סיפור קטן: אחד מלקחי מלחמת יום כיפור (סליחה שאני חוזר על המלחמה הארורה ההיא - גם לפניה וגם אחריה לא למדנו כלום...) היה ש"הטנקים צריכים להלחם במסגרות ולא כבודדים". כשקראתי את הלקח הזה לא התעצלתי, לקחתי את הספר על המצאת הטנק (1917, שלהי מלחמת העולם הראשונה!!!) ושם כתוב שחור על גבי לבן שמפתח הטנק הראשון הצהיר שהטנקים צריכים להלחם במסגרות ולא כבודדים... אז זה לקח של יום כיפור? וזה גם לקח של המלחמה הזו?
3. ועוד סיפור: במסגרת שירותי הצבאי עשיתי שנתיים בלבנון בחטיבה המערבית. הפעלת הטנקים בכל לבנון היתה שגויה מאד: בעוד שאת כל אימוניו עושה הטנקיסט במסגרות של טנקים, המט"ק עושה "חיקוי מפקד" מהמ"מ, המ"מ מקבל פקודות מהמ"פ וכן הלאה, ורק במסגרות גדולות לומדים גם שת"פ עם חי"ר ועם חילות אחרים, הרי בלבנון, ששם זו לחימה ממש ושם הלוחם נמצא בשיא הלחץ והפחד, מכריחים את המט"קים להלחם לבד, ללא מסגרת מתאימה, בנוהלי קרב ותרגולות שבכלל לא מתאימים להפעלת הטנק כפי שהוא למד. ואחר כך מתפלאים על כמות הנפגעים ועל תפקוד לא נכון. ככה היה גם כאן. מי שטוען ש"הופתענו" - משקר או לא יודע על מה הוא מדבר.
4. טנק המרכבה הוא טנק מצויין. לא רק מגן על הצוות אלא גם בעל עבירות מעולה ויכולת לנוע מהר ולירות בתנועה. למה הוא צריך לעמוד כברווזים במטווח, לחטוף טילי נ"ט ולהיות מופתע מהפגיעות? הטנקים צריכים להלחם בתנועה ובאש - לכך הם נועדו. ואם אי אפשר - צריך להפעיל גורמים אחרים. שת"פ עם חי"ר? בשת"פ כל גורם מביא את היתרונות שלו ומסתייע נגד החסרונות שלו בגורמים האחרים. שת"פ זה לא שמישהו אומר למי שעד עכשיו בכלל לא הכיר אותו "לך תכבוש לי בית". אם לא מתאמנים נכון לשת"פ - ודאי וודאי שלא יבצעו את זה במלחמה. הרי כבר למדנו מזמן - ממה שעושים באימונים אולי 20% מזה יהיה במלחמה. אז אם לא נתאמן בכלל - מה יהיה באמת?
5. המכשלה הגדולה ביותר בהיבט המבצעי של צבא היבשה הוא היותו נתון במבנה אנכרוניסטי ולא נכון כבר שנים רבות. לא יתכן שיהיו חטיבות חי"ר, חטיבות טנקים ויחידות אחרות כפופות לפיקודים שונים, מפיקות לקחים כל אחת לעצמה, אין קשר בין הגורם המפעיל לבין הגורם המאמן ובונה הכוח. זה גורם להפקת לקחים גרועה, לאי התאמת היחידה, הצטיידותה ואימוניה לדרישות המבצעיות ממנה, לאי העברת ידע, ובקיצור - להרבה דם ודמעות.
צבא היבשה כבר מזמן היה צריך להיות אחוד כזרוע (לא רק "לבניין הכוח" אלא גם להפעלתו). זה היה מונע, למשל, את התירוץ ש"החיילים הסדירים לא מכירים את לבנון ולכן היו כל כך הרבה נפגעים עד שהופקו הלקחים". זה פשוט קישקוש. מה קרה? לא היינו כל כך הרבה שנים בלבנון ונלחמנו נגד החיזבאללה? איפה כל הידע שנצבר אז? איפה ההיכרות עם המטענים, עם הנ"ט, עם ההסתתרות בשטח? הכל היה ידוע ומוכר אבל לא הועבר נכון. למה? כי צבא היבשה הוא לא זרוע אחודה. תארו לכם שבחיל האוויר כל פעם שעולה טייס חדש לאוויר הוא צריך ללמוד מחדש איך להלחם נגד טילים או נגד מטוסים?
6. וכדי לא להיות מסורבל מדי, צבא היבשה צריך להיות זרוע אחודה - מפקד צבא היבשה צריך לפקד ישירות על האוגדות ואת הפיקודים צריך לבטל. הם פשוט מיותרים.
7. לוגיסטיקה: זה לא נכון שאין אוכל ואין ציוד מספיק, וזה לא נכון שהלוגיסטיקה נכשלה - יש קצינים מצוינים, תוכניות טובות ומתאימות ושליטה ובקיאות כמו שצריך. מה הבעיה? עוד סיפור: לפני יותר מעשר שנים כשביצעתי ביקורת באחת היחידות (שנלחמה, אגב, במלחמה הזו וספגה אבידות כבדות) טענו החיילים שהיו מפוזרים ביחידות קטנות בכל הארץ שהם רעבים. קצין התחזוקה של היחידה דווקא אמר שיש מספיק אוכל ושהוא מחלק לכולם. אז למה לא קיבלו את האוכל? מסיבה מאוד פשוטה: החוליה האחרונה בשרשרת, מי שמביא את האוכל ישירות עד החייל, הוא הרס"פ הפלוגתי. ומי זה? חייל ותיק או מפקד צוות לפני שיחרור שביקשו ממנו לעשות תפקיד אחרון. האיש, טוב ואמיץ ככל שיהיה, הוא לא מקצועי, לא רכש שום ידע בתחום הלוגיסטיקה, לא התנסה ולא יודע מה ואיך לתכנן ולבצע ולפיכך לא מסוגל להתמודד עם מצבים מסובכים המחייבים תכנון מדוקדק והקפדה על הפרטים. הוא יודע רק לקחת ולהביא. ויש לו גם ע' רס"פ וסרס"פ ומה לא - וכולם חיילים נחמדים ולא מקצועיים.
טענתי כבר אז (לפני עשר שנים!!) שזו מכשלה אמיתית, שאיש הלוגיסטיקה צריך להיות מקצועי, ללמוד בקורסים ולהתנסות בשטח ולדעת לתרגם תכנון למעשה. מובן שזה לא השתנה וזו גם התוצאה היום וככה זה יהיה עד שזה לא ישתנה. אין טעם להאשים בזה את הרמטכ"ל - לא הטלפון שלו לבנק ביום הלחימה הראשון מנע מהחיילים מים ואוכל.
8. תכנון ותיאום: בין שאר הליקויים המשמעותיים ביותר בצבא היבשה, נמצא תפקיד קצין האג"ם. בכל הרמות - מהקמב"ץ בגדוד ועד קצין האג"ם בפיקוד - מכהן בתפקיד כל כך חשוב ומרכזי זה ביחידה הקצין הלא מקצועי ביותר בין קציני המטה. זה תמיד קצין קרבי ולוחם שהגיע מתפקיד פיקודי זוטר יותר. הוא לא למד ולא התנסה כלל בתחום המטה, לא יודע לתאם (כי לא מכיר בכלל את הגורמים שאותם הוא צריך לתאם), לא ברור לו מה צריך לתכנן ובקיצור - עד שהוא לומד את המקצוע הוא מתחלף ואז הכול מתחיל מהתחלה.
זהו כשל ארגוני מובנה בכל יחידות צבא היבשה (גם על זה התרעתי כבר לפני כעשר שנים אבל היו אז רמטכ"לים אדומי כומתה ונעליים שלא כל כך עניין אותם ניהול וארגון) וזה מביא בימי שלום לחוסר תיאום,לבזבוז משאבים ולהרבה מאד טעויות ובימי מלחמה לכישלונות, לירי דו צדדי ולאסונות.
9. דובר צה"ל: כהמשך לנאמר בפתיחה על התקשורת בארצנו הקטנטונת, דובר צה"ל נכשל בתפקידו. זה קרה עכשיו, זה קרה במלחמות קודמות וזה קרה תמיד וזה גם יקרה כל הזמן בעתיד. הסיבה לכך היא שאין לו הגדרת תפקיד נכונה, ברורה ומפורטת. במסגרת המלצותי בעבר (לחלק מאותם רמטכ"לים אדומי כומתה וכו') טענתי שדובר צה"ל צריך להיות כמו קצין חיל ראשי.
לא צריך לתפקיד זה קריין רדיו או צנזור מודיעיני או אשה ייצוגית. צריך לתפקיד זה איש בעל אוטוריטה המסוגל לקחת על עצמו פיקוד על חיל. הוא בעל המקצוע מספר אחת בתקשורת, צריך לשלוט בכל הנוהלים ובכל התחומים הקשורים לנושא זה כמו שקצין חימוש ראשי שולט בכל הקשור לחימוש וקצין שלישות בכל הקשור לכוח אדם. לא ייתכן שכל זב חותם ומצורע מדבר עם עיתונאים כאוות נפשו ועושה מהם כתבי חצר שלו (אגב, קיימות בנושא זה פקודות מטכ"ל שאיש איננו אוכף אותן. גם זה תפקידו של דובר צה"ל).
כבר מזמן אמרנו שהתקשורת היא חלק בלתי נפרד מהלחימה. אז למה לא מסיקים ממשפט זה את המסקנה הנכונה ולא רותמים בצורה מקצועית את התקשורת לכוחותינו? למה את זה לא למדנו מהאמריקנים? למה כל כתב שדוחף את עצמו לנגמ"ש לחימה או מטפס על צריח של טנק יכול לכתוב ככל העולה על רוחו ממה ששמע וראה? למה לא רותמים את הכתבים האלו להיות חלק מהמלחמה הפסיכולוגית? מה יותר חשוב, "זכות הציבור לדעת" או השגת המטרה המדינית והצבאית?
10. המושג "נצחון": מושג זה הוטמע בצה"ל על-ידי מופז כשהיה רמטכ"ל וכבר אז התווכחתי איתו וטענתי שזה מושג שגוי. לנצח אפשר רק בספורט - מי שמגיע ראשון לקו המטרה או תוקע יותר גולים מנצח את השני, או בפוליטיקה - מי שקיבל יותר קולות בלי לרמות הוא המנצח. בפעילות מבצעית אין נצחון - כי לא ברור מה זה.
גם האמריקנים אמרו בוויטנאם שהם ניצחו וברחו משם. ובמלחמת יום כיפור אנחנו ניצחנו לטענתנו והמצרים ניצחו לטענתם. אז מה אפשר להסיק מזה? כלום. לעומת זאת, אפשר וצריך להשתמש במושג "הצלחה". אפשר להגדיר את ההצלחה מראש, לחתור אליה, לחנך אליה ולחנך למצוינות בהצלחה ובסוף גם להגיע אליה. ההוכחה לטענתי זו היא כל המלל והברברת התקשורתית ואפילו הסקרים האוויליים השואלים את עצמנו מי ניצח. אם שואלים - סימן שזה לא ברור. ואם זה לא ברור - אז מה נעשה? נילחם עוד פעם כדי שזה יהיה ברור?
11. למידה ארגונית: זו המכשלה הגדולה ביותר של צבא היבשה. למרות שאחד הרמטכ"לים קבע בעבר כי "צה"ל הוא ארגון לומד" - כבר אז זו היתה טעות והיום לצערנו אנחנו אוכלים אותה בגלל זה. נכון שצה"ל לומד, כמו כל ארגון ובעצם כמו כל אחד מאתנו. אבל הלמידה הארגונית בצבא ה"ירוק" היא לקויה, לא מוכוונת ולא מתאימה למטרות ולחזון של צה"ל. בזה נכשלנו. יש לכך דוגמאות רבות ולא אפרט אותן. מי שמעוניין להתווכח איתי ולשמוע את הדוגמאות - מוזמן.
