המאבק בין העובדים הסוציאליים לבין משרד העבודה והרווחה, הגיע בימים אלה לכדי משבר של ממש. אחרי ארבעה חודשים של משבר, עדיין לא רואים את הסוף. מסקנות הוועדה הציבורית שהוקמה, המטיחות ביקורת נוקבת נגד תפקודם של עובדים סוציאליים, רק חידדו את חילוקי הדעות בין הצדדים. נכון לעכשיו: העובדים הסוציאליים 'סומנו' כרעים; ובדיוק כנגד דיעה זו הם נאבקים.
ואולם, למרות המאמצים להגיע להבנות, דומה כי ראשי המשרד התרגלו לעיצומי העובדים הסוציאליים. במיוחד במצב שבו העובדים הסוציאליים נותנים מענה שוטף, במקרים דחופים הנוגעים לילדים ונוער בסיכון.
פקידי הסעד, האנשים שניתנת להם הסמכות לפעול ולהוציא מהבית ילדים ונוער בסיכון, מנסים כל יום מחדש לא לוותר. העיצומים בהם הם נוקטים, מכבידים עליהם. תחושת היאוש הולכת וגוברת, מול מה שנראה להם: "אטימות המערכת".
פקידי הסעד במדינת ישראל נמצאים בעיצומים כבר יותר מארבעה חודשים, בטענה כי המדינה לא מספקת להם משאבים ובמקביל מרחיבה את תחומי אחריותם. מסיבה זו, הם טוענים, נבצר מהם לענות על צורכי ילדים ונוער בסיכון.
מחאת פקידי הסעד לא החלה בוקר בהיר אחד. בחודשים יולי-אוגוסט 2002 הם נמנעו מקבלת פניות חדשות. בנוסף, הם נמנעו מהשתתפות בוועדות, שנועדו לחסוך את הפנייה האוטומטית למשטרה - במקרים בעייתיים בהם חלה על עובד סוציאלי חובת דיווח. המשמעות עכשיו היא, שכל המקרים הבעייתיים אותם נבצר להעלות בפני הוועדות, מועברים ישירות למשטרה. וכאן מתפתחת בעיה חדשה-ישנה: למשטרה אין כלים לטפל בילדים בסיכון.
חובת הדיווח - חובה שהוספה בתיקון לחוק העונשין, מחייבת את פקידי הסעד לדווח על כל מידע בעייתי המובא בפניהם, הנוגע לילדים. לדוגמה: אם ילד הפשיל מכנסיו של ילד אחר בגן, והגננת מדווחת על כך לעו"ס (פקיד סעד במקרה הזה), חובתו של פקיד הסעד לדווח על כך למשטרה. זהו התיקון אשר העו"ס במדינת ישראל נלחמים לסילוקו. לטענתם, מקרה של ילד כזה דורש התערבות טיפולית, ולא התערבות פלילית.
כפתרון ביניים, הוחלט, כאמור, להקים "וועדות פטור מחובת דיווח", שמתקיימות בפרקליטות. באלה יושבים נציגי הפרקליטות, המשטרה ופקידי סעד, אשר יבחנו כל מקרה לגופו. נכון שזה פותר חלקית את הבעיה, אך זה עדיין מסרבל את הטיפול ומחייב עובד סוציאלי להשקיע חלק ניכר מזמנו בדיונים עם חברי הוועדה.
כתוצאה מהעיצומים, פקידי הסעד נמנעו מהשתתפות בוועדות. התוצאה: בהעדרם לא ניתן לכנס את הוועדות, ומאידך - חלה עליהם חובת הדיווח היישר למשטרה.
במצב זה, כאשר עובדים סוציאליים לא הצליחו לסכל את חובת הדיווח, הם פתחו במערכה שניה. זו התבצעה בחודשים ספטמבר-אוקטובר. במהלכה הפסיקו פקידי הסעד את כל הפעילות מול בתי המשפט. המשמעות העיקרית של העיצומים: אי הארכת צווים. צווים יכולים להיות מסוגים שונים: צו הוצאת ילד מן הבית, צו אשפוז ילד במחלקה סגורה, ועוד.
גם זה לא עזר. פקידי הסעד החליטו לנהוג במלחמה כמו במלחמה. הם תכננו את המאבק שאמור להיות זה שיכריח את המערכת להתייחס אליהם ואל האוכלוסיה שהם מטפלים בה, ואפילו נתנו לו שם: "תאריך היעד".
פקידי הסעד החליטו כי אם עד יום 5.11.02 לא ייעשה שינוי משמעותי בתפקידם, יחזירו כל פקידי הסעד את מינויים, וישאירו את המדינה והמשטרה מול חור גדול מאוד בטיפול בילדים ונוער.
כתוצאה מהאיום, או סתם כי הגיע הזמן, זימן אליו שר העבודה והרווחה, שלמה בניזרי, את נציגי פקידי הסעד לשיחה ארוכה בלשכתו. פקידי הסעד הסבירו לשר את מהות העבודה והקשיים הנוראים העומדים בפניהם. בתום השיחה, הוחלט על הקמת וועדה משותפת עם משרד האוצר. החלטה זו אף עוגנה בכתב.
לאחר שיחה זו, זומנו (יום ב', 4.11.02) פקידי הסעד לישיבת חירום, בה הוחלט לקבל את "עלה הזית", ולא להחזיר את המינויים. העיצומים, לעומת זאת, נמשכים, ויחד איתם עומד האיום בעינו, עד למסקנות הוועדה שתוקם. הוועדה אמורה לתת את מסקנותיה בתוך שלושה חודשים.
על-מנת להבין טוב יותר את מצוקתם ועמדתם של פקידי הסעד, פניתי לראיין את עדנה שטרית, יו"ר תא פקידי הסעד לחוק הנוער באיגוד העובדים הסוציאליים. לדברי שטרית: "ישנו עומס לא ריאלי על פקידי הסעד. המדינה מחייבת אותנו על-ידי חוקים שכל הזמן מתחדשים ומנפחים את התפקיד שלנו, ומצד שני המדינה לא נותנת מסגרות, תקציבים וכוח אדם לטיפול בנושאים הללו. אנחנו טובעים בעבודה".
עדנה שטרית מציגה דוגמאות הממחישות, לגישתה, את המצב הקשה:
"יכול להגיע ילד לטיפולי, הזקוק לאיבחון במוסד סגור, אך הוא ייאלץ להמתין, לעיתים, כ-8 חודשים לאיבחון. כמוהו, ילדה שמתדרדרת לזנות. אם הילדה תאלץ להמתין כמעט שנה עד שיטופל המקרה שלה, יישאר לנו להציל רק את השרידים שלה, ואותם לא אוכל לקחת למוסד".
עדנה שטרית מספרת כיצד 200 נערות מחכות להיכנס למסגרת של פנימייה טיפולית. הן עשויות להמתין שנים, וברגע שהן מגיעות לגיל 18, כבר אין לפקידי הסעד סמכות בעניינן. כך, אומרת שטרית, הנערות הולכות לאיבוד.
אחד ההבדלים המשמעותיים בין עו"ס רגיל לפקיד סעד, טמון בעובדה שהמשפחות שמגיעות לטיפולו של העו"ס, באות מרצון בדרך כלל, הן "מגויסות" למטרה, רוצות לעזור לעצמן. התיקים שמגיעים לפקיד הסעד, הם מקרים של ילדים בתוך משפחות שלא מעונינות שפקיד הסעד יתערב להם בחיים.
"לוקח זמן רב להפוך משפחות אלו מ"פונה לא רצוני" ל"מגויסות". אנחנו כופים עצמנו ברוב המקרים שלא כמו עו"ס. אלו משפחות שנכשלות בדברים רבים (בחינוך, בטיפול, ועוד) וקשה לגרום להן להודות בכך ולבקש טיפול. זהו תהליך אשר דורש מצד אחד סמכות ומצד שני אמפתיה - וזה מה שייחודי לפקידי הסעד", אומרת שטרית.
לטענתם של פקידי הסעד, את כל המשאבים הדרושים להם על-מנת למלא את תפקידם כראוי, הם לא מקבלים. אי לכך נגרמים מצבים בהם מקרים של ילדים במצוקה אינם מטופלים כראוי.
אם נערה בורחת מהבית באישון לילה, פקיד הסעד מחל בחיפושים אחריה בעזרת המשטרה והמשפחה, אך לאותו פקיד סעד ישנם עוד 40 ילדים עם בדיוק אותו הסיפור. משום כך, לא יכול פקיד הסעד לטפל באותה נערה ברמה סבירה.
"אנו רוצים שחוקי המדינה יכריזו על כמה ילדים יכול פקיד סעד אחד לקחת אחריות. ובהתאם למספר שייקבע, תשקיע המדינה בכסף ותקציבים להכשרת פקידי סעד נוספים", אומרת שטרית.
"פקידי הסעד לחוק הנוער, מטפלים במצבים הכי קשים שיש. נער מאיים להתאבד, את מתחילה את הטיפול בו, נותנת לו תקווה ומושיטה לו יד. אך אז עוברים חודשים עד שאת מצליחה להיפגש איתו שוב. כך עלולים לאבד נער זה".
"הילדים שאני מטפלת בהם, באים מרקע הכי קשה שיכול להיות. הם חסרי תקווה, חסרי משאבים ובלי יכולת עזרה. אני בדיוק כמוהם. כמעט ואיבדתי תקווה שהמדינה תעזור לנו, אין לנו משאבים, ואין מספיק מי שיעזור לנו עם כל אותם הילדים".
סיפורה של ד., ילדה ממרכז הארץ, שהיתה רק בת 15 וכבר מכורה לסמים קשים, מרגש מאוד את עדנה שטרית. בשל הסמים, נאלצה ד. למכור את גופה ברחובות תל אביב תמורת סכומים זעומים. כשפקידת הסעד החלה את הטיפול בתיק שלה, נהגה ד. לצעוק עליה: תצאי לי מהוורידים ומהחיים. היום, ד. בת 19, חיילת בבסיס מרוחק, חיה חיים עשירים, יש לה חברות וחבר. בכל סוף שבוע לפני שהיא מגיעה לביתה, היא עוברת דרך אותה פקידת סעד שנתנה לה את החיים במתנה, ואומרת לה: אני על החיים שלי אז כבר ויתרתי. תודה שלא ויתרת גם את.
מוסדות טיפול יומיים
"קיימת הנחה בקרב משפחות המטופלים שאנו "חוטפי ילדים". זה לא נכון. נעשים המון מאמצים כדי להשאיר ילד בקהילה ובבית שלו. כשמוציאים ילד מהבית לצמיתות, זה רק במצב מאוד קיצוני. על-מנת להימנע מלהוציא ילדים מהבית, קיימות משפחות אומנה יומיות למשל. אלו משפחות אשר מקבלות סכום כסף זעום מאוד מהמדינה, ובתמורה לוקחות אליהן הביתה ילד במצוקה, כל יום אחרי בית הספר.
"זה יכול להיות ילד ממשפחת מתעללת, אך את רואה שיש למשפחה הזו תקווה, את רואה משהו בעיניים של ההורים, שכן רוצים לגדל את הילד איתם. במקרה כזה הילד הולך למשפחה האומנת כל יום אחרי בית הספר, שם הוא עושה שיעורי בית, משחק ולקראת הערב גם אוכל ומתקלח. אל ביתו שלו הוא חוזר רק לפני השינה. בצורה כזו אנו מקלים על ההורים הבעייתיים, מצמצמים את מספר השעות של הילד איתם ומלמדים אותם להתמודד עם גידול הילד בשלבים. בצורה כזו מרוויח הילד גם טיפול וגם קשר עם הוריו האמיתיים".
מסגרת נוספת היא המועדונית היומית. הילדים הולכים לשם אחרי בית הספר עד השעה 16:00 או 17:00. "לצערנו זה עדיין לא מספיק", אומרת שטרית: "מה גם שאין מספיק מועדוניות לכל הילדים שזקוקים להן. אם נפתחת מועדונית חדשה, יש לי מכסה של 50 ילדים שיכולים למצוא בה מקום. אך יש לי 200 ילדים הממתינים למקום כזה. עליי למתוח את הקו אחרי הילד ה-50 ברשימה, אפילו שאת שמו ופניו של הילד ה-51 אני מכירה כל כך טוב. זה עצוב".
"למעשה, מה שקורה זה שבגלל חוסר משאבים, הילדים הללו לא מוצאים מקום שיטפל בהם, ואנו חייבים להוציאם מביתם ומן הקהילה. לא ברור לי איך זה שבכל עיר יש בית כנסת, יש מקווה, יש בתי ספר וכו', אך לא פנימיית יום, שעשויה לספק לאותם ילדים את הפתרון".
פנימייה כמו זו שמדברת עליה עדנה שטרית, אמורה לספק לילדים ארוחת ערב, להעביר להם את היום בנעימים, ואף להזמין את ההורים לבלות שם זמן עם ילדיהם, מה שאמור לבנות את הקשר והטיפול בהדרגה.
מה יקרה אם לא יהיו פקידי סעד?
לפני כמה שבועות התפרסם סיפורו של עולל בן שנתיים, אשר הוריו, זוג עולים מברית המועצות, נרדם בגן ציבורי לאחר שתייה לשוכרה, כאשר הם משאירים ללא השגחה את העולל ואחותו. אותו עולל זחל אל עבר הכביש הראשי, ורק בנס נאסף על-ידי אדם שעבר במקום, לפני שהגיע לכביש.
"ילד כזה שיגיע לידי המשטרה, ללא עזרתם של פקידי הסעד, יתקע שם ולא ידע מה לעשות עימו. ניתן לשער כי הם יעבירו אותו להסתכלות בבית חולים, שם יתקע הילד באשפוז סוציאלי בלי סיבה".
"דוגמה נוספת - ילד שמאיים להתאבד, רק פקיד סעד רשאי לקחת אותו להסתכלות, ללא אישור הוריו. המשטרה לא רשאית לעשות זאת. כך גם הוצאת ילד מהבית בצו מיוחד (התקף ל-7 ימים וניתן רק במקרים דחופים). המשטרה לא רשאית לעשות זאת".
לעניות דעתה של עדנה שטרית, אם לא יהיו פקידי סעד (מה שעשוי היה לקרות אם היו מממשים איומם להחזיר את כל המינויים לתפקיד), ילדים יהיו חשופים למקרי מוות ואי טיפול.
מה קרה לפני ארבעה חודשים שגרם לכם להתחיל בעיצומים?
"אין לנו כלים לטפל בילדים האלו. כל יום נושרים עוד ועוד ילדים מהמסגרות המקובלות. החלטנו שזהו! שנים משכנו במצב הזה, וזה המקום לשים את הגבול".
"אמרתי לשר בניזרי: תבטל את חוק הנוער, והוא ענה לי: אי אפשר, אז הטחתי בפניו: אם אי אפשר לבטל את החוק, ואם אנחנו לא מיותרים, תעמדו מאחורי החוק ומאחורינו".
"שנתיים קודם ניסינו להגיע להידברות עם משרד העבודה והרווחה והיתה התעלמות מוחלטת. עד עכשיו. אנו מלאים תקווה, שבעקבות הקמת הוועדה, יושגו שינויים ממשיים בתפקידינו, ונוכל להגיע לילדים נוספים הזקוקים לעזרתינו".
שמות קשורים
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
