ההישגים המרשימים אליהם הגענו מאז הקמת המדינה במספר תחומים, כמו בתחום הרפואה, החקלאות, הטכנולוגיה התקשורת ועוד, כנראה שאין להם אח ורע בשום מדינה אחרת בעולם, בודאי לא במדינות בנות גילנו.
התהילה לה זוכים חברות ונציגים ישראלים בקרב עמי העולם בזכות הצלחותיהם, מחממת את לבנו המתמלא כל פעם מחדש בגאווה של "הם משלנו". אכן, הגענו במהלך תקופה קצרה לתוצרים ראויים לציון ולהערכה רבה!
לצערנו כי רב, לא בכל אנחנו יכולים להתגאות.
אין אנו יכולים להתפאר ובודאי לא לחלק מחמאות (בלשון המעטה) לחלקם של מנהיגנו בהקשר להתנהלות וההתנהגות המיוחסת להם, לכאורה. נהפוך הוא, התחושות שמציפות אותנו חדשות לבקרים בכל הנוגע לחלקם, ממלאים אותנו "בשאט נפש" ובעברית צחה פחות, בגועל נפש.
אלה מתוכם שבמסגרת תפקידם היו אמורים לשרת אותנו, שבפועל כבר מזמן לא "סופרים אותנו" ובמקום למלא את משימתם הם עושים שימוש בכוח שניתן להם על-מנת לעשות כבתוך שלהם.
האם אין גבול לבושה? עד להיכן בדיוק עוד יובילו אותנו? האם לא הגיעו מים עד נפש עד שנצעק כולנו בצעקה גדולה: מספיק!! האם לא נחצו כבר כל הקווים האדומים?! הרי במידה וכך ימשיכו להתנהל ולנהל את המדינה, היכן נמצא כולנו לא בעוד כמה שנות דור אלא בעוד כמה שנים ספורות?! (במידה ואנחנו לא בוגרי חיל הים או אפילו לא השתתפנו בקורס שחייה מתקדמת).
בניסיון לתהות מהן הסיבות לתרבות השלטונית הקלוקלת כל כך, אי אפשר שלא להגיע לתובנה הפשוטה כי המתאימים והראויים לשרת את העם (ויש כאלה) אינם מוכנים להיכנס ל"ביצה הפוליטית" ולכן אלה המכהנים (חלקם לפחות) אינם מתאימים, אך ממשיכים להלחם על-מנת "להיות שם" וסיבותיהם איתם.
ואולי התשובה נמצאת אי שם בניסיון להבנת עברנו? הרי עד הקמת המדינה ישבנו כמיעוט בתפוצות שונות ומשונות סביב הגלובוס ולכן לא היינו צריכים להתנסות בניהול אופרציות כמו למשל, מדינה.
אחד מידידי הקרובים הנמנה עם צמרת המשטרה, סיפר לי פעם כי אביו ניצול השואה שעלה לארץ אחרי שחווה את הזוועות במלחמת העולם השניה, זו שהביאה למעשה להקמת המדינה, אמר לו במספר הזדמנויות כי אסור היה לתת ליהודים לנהל מדינה משלהם, "זה לא יצליח", טען האב, "הם פשוט יאכלו זה את זה".
אין כל ספק כי בין היושבים בארץ המובטחת ישנם מתאימים ואפילו מתאימים מאוד, לנהל את המדינה שנחשבת (ואולי בצדק) לאחת מהמדינות הקשות בעולם "לניהול". אותם מוכשרים כבר הוכיחו במעשיהם ובתוצאות אליהם הוליכו ארגונים בסדר גודל עולמי כי הם ראויים. הם מוערכים ובעלי ערכים, ממוקדים בהשגת המטרות, אינם זקוקים למנעמי השלטון (את הונם האישי כבר עשו), אין הם חייבים לאף אחד כלום ולכן קטן הסיכוי שמשהו או מישהו יצליח להסית אותם מהדרך להובלת השינויים המתבקשים להשגת ומימוש היעדים הלאומיים החשובים, העומדים לפתחה של המדינה.
אז היכן הם? ומדוע הם לא מתייצבים ולמרות כל הקשיים הצפויים להם, תופסים את המושכות ומוציאים אותנו לדרך שתוביל לעתיד טוב יותר לנו ולדורות הבאים?!
הפערים הבלתי מובנים בין היכולות המרשימות בקרב בני ציון מצד אחד, לבין הערכים שאינם עוד ולתרבות השלטונית שמתאימה למדינות העולם השלישי אשר מוליכה אותנו להרס עצמי מהצד השני, הם בלתי נתפסים!
כבר לפני שנים ביצע אגדת הזמר המקומי אריק איינשטיין את השיר "יושב מול הנייר" שמילות הפזמון מתארות יותר מכל את מצבנו הנוכחי ומלוות את התחושות המקננות אצל רבים מאיתנו שנים ארוכות: "הו ארצי מולדתי את הולכת פייפן, שברת לי את הלב לחתיכות קטנות"...
יש לפנות לאותם מועמדים ראויים שיקבלו עליהם בהקדם את האתגר להובלת השינוי, למען עתיד כולנו.
