כשצ'מברליין התפטר במאי 1940, הנאצים נלחמו במערב רק בדנמרק ונורבגיה. צ'מברליין - איש השלום - היה עדיין פופולרי דיו מבחינה ציבורית, ובמעין הצבעת אמון בפרלמנט זכה ברוב. אך צ'מברליין ידע, כמו שאר חברי הפרלמנט, כי הקונספציה שלו קרסה. וכך כתב: "כל עוד נמנעה מלחמה, חשתי כי אני חיוני... במלחמה חצי-תריסר אנשים יכלו לתפוש את מקומי".
צ'מברליין לא התבכיין והסתתר מאחורי הרוב הפרלמנטרי, בחירתו הדמוקרטית, השעה הקשה או שלא ראוי לעסוק ב"עריפת ראשים". הוא התפטר מפני שהכיר בכישלון מדיניותו, בכך שאין לו כישורי מצביא, ובאובדן הרבה מאמון מערכות השלטון. לויד ג'ורג' הזקן, אויבו הפוליטי המר, קרא אליו: "מר צ'מברליין ביקש הקרבה... רה"מ צריך לשמש דוגמא ומופת להקרבה", וצ'מברליין הגיב כנדרש.
צ'רצ'יל הפך לרה"מ ומיד הבטיח "דם, מאמץ, יזע ודמעות... אתם שואלים: מה המדיניות שלנו? לפתוח במלחמה באדמה, באוויר ובים... מה המטרה שלנו? ניצחון, ניצחון בכל מחיר... מפני שללא ניצחון אין קיום".
רק בישראל מתייחסים לדרישת ההתפטרות המופנית כלפי השלישייה רה"מ, שר הביטחון והרמטכ"ל כאל משהו חריג. בעולם המערבי מקובל שבשעת חירום מי שנכשל צריך ללכת, ומי שאיבד את אמון מערכות השלטון מתפטר. ישנן לכך עשרות ומאות דוגמאות. רק בלבנט רואים בהנהגה פוליטית ומקצועית ג'וב או טובת הנאה אישית שאסור לפגוע בהם.
התפטרות השלישייה היא מחויבת המציאות. הרמטכ"ל פשוט מתבלבל בין נאמנות לאמון. חבריו הקצינים עדיין נאמנים לו, אך הם איבדו את אמונם בו וביכולתו המקצועית לנצח במלחמה. על הרבה פחות מזה הלכו קצינים בכירים הביתה לאורך ההיסטוריה, ולא קשה לקבוע כי מעולם לא היה בישראל רמטכ"ל שספג כל-כך הרבה ביקורת גלויה ואי-אמון מפקודיו לאחר מלחמה. שחלוץ לא מסיק את המסקנה ונאחז בקרנות המזבח יהיה לו לכתם-עד.
ממשלת קדימה עסוקה כיום במלחמת הישרדות פוליטית. להצלת עצמם חותרים אולמרט ופרץ לניוון מערכות, דהיינו, לריצוי גורמים כמערכת המשפט, החרדים, הועדים, צמרת צה"ל, אפילו השמאל והימין הקיצוניים, למטרת "שקט תעשייתי". בקיצור, הממשלה צריכה מבחינתה להרגיע ולהרדים, ולרצות את כל המגזרים הבעייתיים המחריבים כל חלקה טובה. מפני שאין לממשלה זו לגיטימציה לטפל אפילו בבעיית עומק אחת בישראל, היא מחלקת לכל המגזרים גלולות שינה יקרות.
אלא שאין דבר מסוכן יותר מגלולות השינה הללו בתקופה זו, בה נדרשת דווקא התעוררות רבה. למולנו מתרחשים תהליכים הרי-גורל. בשנתיים-שלוש הקרובות יתחלפו רוב מנהיגי המדינות המובילות (כולל בוש, בלייר ופוטין). המאבק האמריקני בטרור נכנס לישורת קריטית מול אירן. אסד מתנדנד. חיזבאללה משתקם. האיסלאם מקצין. אנו מתבשרים שגם מצרים מתכננת לפנות לייצור אטום. עירק בוערת. בקיצור: המזה"ת מתכנס לכיוון אלים, כשמצבנו הדיפלומטי מול ארה"ב ואירופה גרוע מאי-פעם. ההיסטוריה מלמדת שכאשר המצב כה נפיץ כל אירוע בלתי-צפוי עשוי להיות גפרור שיצית מלחמה.
לנוכח הסכנות, על ישראל, שהידרדרה בכל הפרמטרים הלאומיים, לעבור שידוד מערכות כללי ורחב. אולמרט וקדימה נבחרו על-גבי מצע מדיני שהפך מיד לבלתי-רלוונטי, והבטיחו "שיהיה כיף לחיות כאן". הם בבירור בלתי-מתאימים לשיקום כואב ויסודי. מי שהקונספציה שלו כשלה ובנוסף לא ניצח במלחמה ברירה קלה בתנאי פתיחה מיטביים, איבד את האמון ואת היכולת להנהיג מהלכים הכרחיים וכואבים. כעת עליו לפנות מקומו באחריות, כבוד וממלכתיות. זו אחריותו הלאומית, לא פחות. זהו מינימום הכבוד הנדרש מבעל תפקיד מנהיגותי. הניסיון הפתטי להיאחז בקרנות המזבח לנוכח הקריסה של אמון הציבור במנהיגיו הוא שפל המדרגה הפוליטית האפשרית.
שואלים: מה האלטרנטיבה? האלטרנטיבה היא הכרעה מושכלת בין ימין לשמאל, ולא דרך אמצע וירטואלית, שמנסה לחילופין להיות יותר ימין מימין ויותר שמאל משמאל, ואשר ביסודה, במקום אסטרטגיה שעיקרה שלום או ביטחון, טקטיקה מתחלפת של בריחה מקומית, מלחמה, שיחות שלום, ועוד, ומי יודע מה עוד ילד יום וכמה מהר יתחלף הזיג הקודם בזג הבא. המרכז המתגאה בחוסר-אידיאולוגיה גם התברר להוותנו כחסר-ניסיון, אחריות מדינית ותבונה - ואין תימה בכך שכן הוא משך אליו שלל אופורתוניסטים וחסרי חוט-שדרה מוסרי.
כעת נותר רק דבר אחראי אחד לעשות: להפיל את הממשלה וללכת לבחירות שבהן יצטרך הציבור להחליט אם ללכת בדרך צ'מברליין או בדרך צ'רצ'יל. אין לנו זמן לחכות. הלוקסוס שבהמתנה נשאר מדמם בדרום לבנון יחד עם כושר ההרתעה של צה"ל.
