תוכנית ההתכנסות לא מתה. כך הבטיח ראש הממשלה לקראת השנה החדשה. שר הביטחון הורה לצבא להכין גל של הריסות מאחזים, מיד לאחר החגים. הורס ישראל לא ינום ולא יישן.
ראש הממשלה נפגש כנראה עם מלך סעודיה - אירוע שאצל שמאלן כמוהו עלול להניב את חלוקת ירושלים. ראש הקואליציה מבשר לנו את שחרורו של ראש המרצחים, השפוט על 5 רציחות, מרוואן ברגותי. ושוב ראש הממשלה, באחד מראיונות החג שלו, בישר לנו את שחרורם של מחבלים "בעלי דם על הידיים".
כך ממהרת ממשלת אולמרט להוכיח גם בשדה המדיני את צידקת לעגו של נסראללה, ההמן הלבנוני': מנוסת עכברים' בכל תחום.
על הרקע האקטואלי הזה מתנהל מתנהל ויכוח חשוב מעל דפי עיתון המתנחלים "נקודה", תחת הכותרת "משבר מנהיגות ביש"ע", בנושא תיפקודה של מועצת יש"ע בפרשת הגירוש, וכיצד יש לנהוג כלפי המזימות לבצע גירוש נוסף, בערך פי 10 בממדיו.
במאמרו, חוזר בנצי ליברמן, יו"ר מועצת יש"ע, על עמדתו הידועה, שלו ושל חבריו, שתמציתה "צידוק הדין" של כל החלטה דמוקרטית חלוטה. מעשית - "שלטון דמוקרטי שנחוש לממש תוכנית מדינית, לא יאפשר כוחניות". עקרונית - "אם אנחנו נכופף את המדינה ורשויותיה בכוח הזרוע לביטול החלטות ריבוניות" גם אחרים יעשו זאת, כמו למשל הכרה בנישואין חד-מיניים. גם ערכית - מטיף ליברמן לקבל את הדין, כי נקודת ההכרעה לדבריו היא "בשאלת התודעה"... ולא בשאיפה לניצחון לוחמני מול אחינו במחיר שפיכות דמים".
כבר הערתי במקום אחר שליברמן טועה בגישת החסיד-שוטה שלו לדמוקטריה ונתתי דוגמאות של שביתות על-רקע של איגוד מקצועי או איומי אלימות של מיטב סופרי השמאל, שכופפו את ידי השלטון ובין היתר הוציאו את רעיון הטרנספר לערבים מכלל תקינות פוליטית.
אך הסוגייה הזאת תובעת העמקה נוספת. ליברמן אינו רואה שאזהרתו בזה הלשון: "יבוא יום וגם פוסט-ציוניים יכריע את הממשל לטובת פציפיזם חולה" - כבר התגשמה. היום הזה כבר בא! השמאל הפציפיסטי החולה לא חיכה שמועצת יש"ע תספק לו את התקדים שליברמן כה ירא מפניו, ואכן הגשים את מה שליברמן אוסר על הציבור שלו, ובמילים שלו: "מדינה מתוקנת אינה יכולה להרשות לעצמה להיכנע לכוחניות של קבוצת מיעוט בהחלטות גורליות". ובכן, זה בדיוק מה שהמיעוט של השמאל הקיצוני - עשה והגשים.
להזכיר לליברמן, שעוד לפני זמן יחסית קצר היה רעיון המדינה הפלשתינית פסול אפילו במצע מפלגת העבודה, וזו קבוצת המיעוט של "מצפן"-"שלום עכשיו"-"יש גבול" - שהכניעה את השלטון בכוחניות. הכוחניות של הגירוש והחורבן שהופעלה עלינו בעזה, בשומרון ובעמונה היא תמסורת - באמצעות צה"ל והמשטרה - של כוחניות השמאל הקיצוני שכופפה את מדינת ישראל ורשויותיה, ובאמצעותן החריבה אותנו. כי מהו האיום של עמוס עוז "לפוצץ את הגשרים", אם לא כוחניות? ומהי קניית קול מכריע בכנסת באמצעות מיצובישי? ומהו שימוש באיום של תיק פלילי, תיק האי היווני, כדי לאכוף על ראש ממשלה מסירת חבל ארץ לאויב וגירוש אכזרי של עשרת אלפים מאזרחיו?
בראייתו הנאיבית של ליברמן - רק בצד השמאלי, צד המהרסים והמחריבים, שם הדמוקרטיה, ושם התקינות והלגיטימיות השלטונית של מה שהוא קורא "החלטות ריבוניות", ואת האידיליה הזאת אל לנו להפריע בהתקוממות נגד השלטון.
אגב, השימוש בצמד המלים "שפיכות דמים" הוא דמגוגיה והירתמות לא-חכמה למסע ההשמצה של יריבינו. ליברמן יודע, שאין במחנינו שום גורם המצדד בשפיכות דמים. סירוב לבצע פקודת גירוש, חסימת כביש או משרדי ממשלה,ואפילו ההתנגדות הפיזית, בידיים, בהגנה על הבית, שדיבר עליה אורי אליצור בראשית המאבק, כל אלה רחוקים משפיכות דמים חלילה, שמוטב להשאירה מחוץ לוויכוח.
ראוי, שציבור המתנחלים יפנים, איזה דין מציעים מנהיגיו - אם הם מנהיגים - לקבל על עצמם מכוח "קדושת הדמוקרטיה". הדין הזה, מקורותיו הטמאים נובעים באירופה ובארגוני חזית של הסי.איי.איי., המממנים עשרות רבות של עמותות-שלום ישראליות תחת שלל שמות, שמטרת כולן לחתור תחת המטרות הציוניות-לאומיות המקובלות והמקודשות, ולהביא לידי שינוי-עומק, מן השורש, של דעת הקהל וממילא דעת המפלגות ומוסדות השלטון, בכיוון ההרסני של פלשתיניזציה, שבירת המורל של העם והחלשת האמונה בכוחו ובצידקת דרכו, בקיצור - וזה המונח המקצועי: דה-סטביליזציה, ערעור היציבות, הוצאת העם ומוסדותיו משווי המשקל שלהם. כסף רב במיוחד מושקע בהשחתת התקשורת - מהאקדמיה ועד לתקשורת ההמונים.
שיהיה ברור: שיווק רעיונות, גם הרסניים, הוא בנפשה של כל דמוקרטיה, אך כאן מדובר בכסף זר - של מדינות זרות הבוחשות כאן באמצעות כוחות מקומיים, או של ארגוני חזית זרים שמאחוריהם שרותי ידיעות או משרדי חוץ של מדינות זרות. בארה"ב - גוף המקבל תמיכה כספית ממדינה זרה, עליו להירשם כ"סוכן זר", ובכך ניטל עוקצו. אם תדע שסוכן זר מדבר אליך, תיזהר ותסתייג בהתאם. רק ארצנו - פרוצה.
ארצות הברית הפעילה את שיטת הדה-סטביליזציה בצ'ילה למשל, כאשר נבחר שם באורח דמוקרטי הנשיא איינדה. הסי.אי. איי. קנה את איגוד נהגי המשאיות, הגדול במדינה שאורכה אלפי קילומטר, קנה עתונים שונים ולבסוף גם חולל הפיכה צבאית. דוגמא אחרת, בולטת, היא הפלת המשטר הקומוניסטי בפולין. תנועתו של לך וולנסה, "סולידריות", מומנה, תודרכה וצויידה ע"י אמריקה, בעיקר באמצעות האפיפיור. סיפקו להם הכל, כולל מכונות הדפסה, מכשירי פקס, ובעיקר כסף רב, ובכסף קנו השפעה.
אצל ליברמן - זה אינו נחשב "כוחני"!
לא מזמן היתה הפיכה באוקראינה, והכל התפעלו מההפגנות בכיכר בקייב, בקור המקפיא. סופה של חסימת העיר בהמוני מפגינים היה נצחון למתקוממים, שבסוף לא יצא ממנו כלום בגלל שחיתות המשטר החדש - אבל לענייננו חשוב לציין, שבשעתו ידעו לנקוב בסכום הדולרים החדשי שגורמים חתרניים מן המערב שילמו לכל מפגין.
ולא מזמן היתה הפיכה "דמוקרטית" כזאת גם בביירות. כדאי לבדוק, מי שילם שם, כמה, ולמי. וכוונתי - בכל המקרים הללו - לכסף זר, שהופעל תמיד באמצעות סוכנים מקומיים, שפעלו במודע או שלא במודע.
הפיכת צה"ל ומשטרת ישראל לגופים הורסי הציונות והמפעל הציוני לא קרתה בן לילה. זה תהליך שנמשך שנים, והוא פרי חתרנות זרה באמצעות כחות מקומיים. והנה, בא מי שמתיימר להיות מנהיג הכוחות האחרונים האמורים להלחם ברעל הזה שהוזרק לעורקי החברה והמדינה, מקדש את התוצאה של החתרנות הזאת וקורא לציבור האידיאליסטי שלו להרים ידיים ולהיכנע לשל פשע לאומי ולכל פשע נגד האנושות, בתנאי שהמנגנון הרשמי עומד מאחוריהם.
יש באותה החוברת של "נקודה" מאמרים של מוטי קרפל מבת עין, עורך נקודה, ואדם צחי מתקוע, מחנך בבית הספר "ראשית" בראש צורים, הכופרים בדרכו של ליברמן. קרפל מסביר, בפעם האלף, שהסירוב והמרי האזרחי הם מסממני כל דמוקרטיה מערבית נאורה, במקרים גבוליים כאשר השלטון סוטה לדרכים נפשעות ואף מסוכנות לעצם קיום המדינה. וצחי שואל: היכן "הבריאות הנפשית הבסיסית ... לשרוף את המועדון כמו מי שהולכים להרוס לו את הבית ואת החיים?"
איפה, הוא שואל, "העמידה הנורמלית על הזכות הבסיסית שלך לחיות? והוא מוסיף, שבקנה המידה העצום של הגירוש שמכינים לנו, ניתן לגייס כמות מתנגדים עצומה, שתעשה את עבודת מערכת הביטחון לבלתי אפשרית. ושוב הוא שואל : "למה אתם לא אוספים את הנוער, מראים לו יעד מעשי, מגבשים אתו תוכנית לעצירת ההחרבה הבאה? למה כל מה שאנחנו שומעים זה איזה מלמול... שאין סיכוי נגד המדינה"?
ב"דיוקן" של השבועון "מקור ראשון" מופיעה כתבה של חגי סגל "כוח 17" על משפחת משולמי - ההורים גורשו מנצרים וכעבור שנה שכלו בן, את עמשא (עמי) משולמי, שבגירוש הושב בכלא על סירובו ובמלחמת הלבנון השנייה נפל חלל. אחיו ידידיה, טיס מילואים מוערך מאד בחיל האויר, לא חסך את מילותיו בעת ההלווייה בהר הרצל: "היום הוא יום השנה לגירושנו בידי אחינו. את מחיר הבגידה ואובדן הריעות אנחנו משלמים היום". ידידיה משולמי, בעל משק במאחז באיתמר, אינו מקבל את תורתו של ליברמן, וכך הוא אומר:
"אני שמעתי פה על איזה מג"ד באזור... בוגר המכינה בעלי. הטריד אותו מאד שנתנו לו פקודה לפנות מאחז. לדעתי הוא לא צריך להיות מוטרד.. יש עכשיו בשלות ציבורית מוחלטת למצב, שהוא לא יתן את ידו לכך. אחרי כל הכאב של החורבן, ואחרי כל הדם שהציבור הזה שפך במלחמה, לא יעלה על הדעת שלקצין דתי יהיו עכבות להגיד דבר כזה למפקדיו"...
וכך עומד הציבור ביו"ש בפני בחירה בין גישת הציות העיוור של מועצת יש"ע לבין דרך האי-ציות כשיטת מאבק לגיטימית מול האיום הקיומי שממשלת אולמרט מעמידה לעם ולמדינה.
והנה, יש לבעיה הזאת עוד פן אחד, מפתיע.
בעצם גישתם ליברמן וחבריו מסכנים את המפעל שעל הצלתו הם מופקדים. העולם לוחץ כידוע לחסל את ההתישבות היהודית ביו"ש כדי לפנות מקום למדינה פלשתינית "נקייה" מיהודים. לשם כך הורכב ה"קוורטט" ולשם כך החתימו את ממשלת ישראל, בכוח, על מפת הדרכים. אבל, יש לגויים קושי אחד: הם אינם יכולים לדרוש, ולא כל שכן לבצע, "טיהור אתני", גירוש כפוי של המתנחלים היהודים. את זה יכול לעשות רק צה"ל, כלומר - היהודים לעצמם, מעשה ששום עם לא היה עושה, ולא היו תובעים אותו משום עם. לא תבעו זאת מן המיעוט הקתולי בצפון אירלנד או מן המיעוט האוסטרי באלטו אדיג'ה (דרום טירול). חיפשו פתרונות פוליטיים תוך השארת האזרחים במקומותיהם. כפי שזו אקסיומה שאין עוקרים יישובים ערבים כחלק מפתרון מדיני כלשהו.
בזמן הגירוש, התבטאה דמות שלטונית, שהשלטון דווקא רצה שתהיה מידה של התנגדות, כדי להראות "שלא קל לנו" לגרש את המתיישבים שלנו ולהקל מעט מן הלחץ. והנה, בא היום ראש המתנחלים ומודיע לממשלתו, ולעולם, שאין ולא תהיה לגירוש נוסף התנגדות מבפנים. המתנחלים יקבלו את הדין. אם כן, מה הבעיה? תאמר קונדוליזה ויאמרו הצרפתים והרוסים וקופי אנאן - אם המתנחלים בעצמם מוכנים ללכת, אם הם מודיעים מראש שלא יתקוממו על גירושם, מה מעכב את ישראל מללכת עד הסוף, ומיד? הצד השני, הערבי, מפעיל טרור, וכאן יש השלמה גמורה - אז קדימה!
וכך, גם לו רצתה ממשלה בישראל, ואם בעתיד תרצה ממשלה בישראל להציל את ההתיישבות או את חלקה, ולטעון לצורך זה 'אינני יכולה, אני חוששת ממרד בצבא ומהתקוממות מבפנים', לו רצתה ממשלה בישראל לשאוב כוח מחולשתה, שיטה שהערבים אמנים בה - בא יו"ר מועצת יש"ע ומוציא מידי הממשלה את נשק הטיעון הזה.
וכך, לקראת הסכנות שבדרך, חייב הציבור שלנו לבחור בין שתי דרכים, מנוגדות בתכלית: דרכה של מועצת יש"ע ודרך המרי האזרחי. אדם שביתו בסכנה, יישוב שקיומו בסכנה, עם ישראל שארצו בסכנה - חשוב שידעו, שמועצת יש"ע מתכוונת להגן עליהם בשיטות של כפר מימון, שסופן ידוע מראש.
אין חולק על הישגיה של מועצת יש"ע בהקמת מפעל ההתנחלות ובקיומו ופיתוחו. וגם אין חולק על הנהגתה בתחומים אלה, ובעצם בכל תחום חוץ מהמאבק בממשלה על עצם קיום היישובים. התוצאות המרות של המאבק הקודם שאותו היא הנהיגה, ביחד עם הצהרתה בדבר כוונתה לדבוק בעקרונות שהובילו למפלה ולחורבן, הפכו את ההנהגה הזאת לבלתי כשרה בעליל לקבל אחריות על מלחמת ההישרדות בשלבה המכריע.
