לאורך שנות עבודתי נמנעתי בנחישות מכניסה לנושאים טעונים ורגישים בעלי אופי עדתי, בידיעה כי העיסוק בהם עלול ללבות יצרים ולהוציא את "השד העדתי" מהבקבוק.
משום כך, כל אימת שלקוח הביע בפניי הערכה כי נפגע רק משום שלא קיבל טיפול נאות בשל היותו בן עדות המזרח - דחיתי זאת על הסף, וסירבתי להתייחס להערה ברצינות.
המציאות טפחה על פניי בפרשה מאלפת שאירעה במחלקה הפנימית של בית החולים "שיבא", בניהולו של פרופ' מרדכי פרס. במקרה זה "הדביקו" לחולה לא רק מחלה אלא גם סטיגמה, בין השאר בגלל היותו בן העדה העירקית.
כאשר ציון דורון, גבר בשנות הארבעים לחייו, טכנאי מומחה, החל לסבול מחושים בבטנו - הוא פנה לרופא המטפל ונשלח לסדרת בדיקות, במהלכן לא עלה בידי הרופאים לאבחן את המחלה ממנה סבל. בסופו של דבר אושפז במחלקה פנימית ו' בבית החולים שיבא. לטענתו, כפי שנכתבה בכתב התביעה, התרחש שם תהליך הפוך מהמצופה: במקום שיבריא, החמיר מצבו הרפואי. לסבלו תרמה גם האווירה הכללית במחלקה, שהמאושפזים בה היו, ברובם, חולים סופניים.
לימים, אמר על כך: "חשתי כמו ילד שנזרק לעולם של זקנים בסוף דרכם ונכנסתי לדיכאון. גם הטיפול הרפואי שקיבלתי היה לקוי, אך הדבר החמור ביותר שקרה לי באותו אשפוז הייתה הפגישה עם מנהל המחלקה, פרופ' פרס, שבדק אותי באופן שטחי והעיר הערה קשה, שצלצלה באוזניי ימים רבים לאחר מכן: 'מאחר שאתה בן עדות המזרח, אין ספק שאתה סובל ממחלת FMF'".
את האבחנה השגויה הזו, כאילו דורון חולה בקדחת ים-תיכונית משפחתית, FMF (Familial Mediterranean Fever), תיעד פרופ' פרס במסמך רפואי, עליו חתם: "הסיפור מתאים ל-FMF, המוצא והמשפחה מתאימים ל-FMF".
דורון שוחרר מהמחלקה עם הוראה ליטול שני כדורי קולכיצין ליום, שעזרו לו "כמו כוסות-רוח למת". למרות שנטל את הכדורים בקביעות, חלה החמרה בכאבי הבטן שתקפו אותו. הוא לא היה מסוגל לעבוד, שכב במיטה כל היום והתפתל מכאבים.
לאורך שנים רבות, במהלכן נחשב דורון לחולה FMF, הוא סבל מכאבי תופת בבטנו ומשלשולים מתמידים שהצמידו אותו לשירותים, ושבעטיים נמנע לצאת מביתו כי חשש לבוא בין אנשים. ממילא, לאחר שדבק בו החותם של אדם שלקה במחלה קשה, התרחקו ממנו האנשים והסבל היה כפול ומכופל.
בנוסף לכך איבד דורון את תאבונו, חדל כמעט לגמרי לאכול והפחית קילוגרמים רבים ממשקלו, עד כי נראה כדחליל. במהלך התקופה ההיא ביקר פעמים רבות במחלקה פנימית ו' של בית החולים ובמרפאת החוץ המיוחדת לחולי FMF, והתלונן שהתרופה לא מסייעת לו וכי מחלתו רק מחמירה.
הרופאים לא העזו לחלוק על האבחנה של פרופ' פרס, הנחשב לאוטוריטה, או להסתייג ממנה. הם שבו וחזרו על תשובתם הסטנדרטית: "אתה חולה במחלת FMF". הטיפול היחיד שקיבל היה הכפלת מינון תרופת הקולכיצין, שכאמור לא סייעה לו.
חרף תלונותיו של דורון, לא עלה בדעתו של אף רופא לערוך לו בדיקות חוזרות כדי לוודא שאינו לוקה במחלה אחרת. אבחנת הפרופסור נתפשה כתורה מסיני והפכה להיות סופית.
מחלת FMF המדומה הפכה להיות חלק מחייו של דורון. הוא שקע בייאוש מוחלט והפסיק לעבוד. אם לא די בכך, נתקל בסירוב מוחלט של חברת הביטוח לבטחו בגין אובדן כושר עבודה, ונשללה ממנו האפשרות להפקיד כספים לתקופת הפנסיה שלו - כל זה בגלל מחלתו המדומה. עתידו נראה קודר ביותר, והיו רגעים שבהם ביקש לשלוח יד בנפשו.
כעבור כמה שנות סבל, הופנה דורון על-ידי פרופ' אבי ליבנה לבדיקת CT בטן (טומוגרפיה ממוחשבת). בדיקה זו הראתה מחלה אחרת, דיברטיקוליטיס. גם כאן התרשלו הרופאים: במקום לערוך מעקב אחר ממצאי הבדיקה המשמעותית, שהייתה אמורה לקבוע אבחנה מדויקת, ללמוד אותה ולשנות את הטיפול בדורון בהתאם לממצאיה - לא קראו אותה כלל, ומובן שלא עקבו אחרי תוצאותיה.
ייסורי הגיהינום של דורון נמשכו ביתר שאת. הוא המשיך לקבל, במינון כפול, את התרופה למחלה הלא-נכונה. כמובן שמצבו לא השתפר. בחודש אוקטובר 1997 התמוטט דורון בביתו בעקבות כאבים עזים ופונה באמבולנס אל בית החולים שיבא. גם בפעם הזו לא התייחסו רופאי חדר המיון לבעייתו. הם הציצו בתיקו הרפואי והתייחסו אליו כאל חולה FMF. דורון הוחזר לביתו בלי לקבל טיפול רפואי נוסף. כעבור יממה התעלף ברחוב ואושפז מחדש בשיבא, במחלקה פנימית ו'.
אז אירע דבר מוזר: דורון הפך ממאשים לנאשם. רופאי המחלקה באו אליו בטענות שהוא אינו נוטל את התרופה (קולכיצין) באופן סדיר, והוא הכחיש זאת בשארית כוחותיו.
בגלל חומרת מצבו אושפז דורון במחלקה הכירורגית ועבר בדיקת לפרוסקופיה (בדיקה של איברי האגן באמצעות מכשיר לפרוסקופ, המוחדר דרך חתך קטן בדופן הבטן תוך הזרמת אוויר לחלל הבטן). במהלך הבדיקה נמצא גוש דלקתי במעיים, שהיה המקור לצרותיו. דלקת זו הייתה ניתנת לריפוי מהיר אילו אובחנה באותה מחלקה כמה שנים לפני כן, עת ניתן היה להסתפק במתן אנטיביוטיקה ולחסוך מדורון את מסכת הסבל הנורא.
דורון הועבר בדחיפות לחדר הניתוחים, שם בוצע בו ניתוח רחב-יריעה, במהלכו הוצא מגופו גוש דלקתי גדול שהתפתח במשך שנים, משום שהדלקת לא אובחנה ולא טופלה בעוד מועד. כתוצאה מכך התעורר צורך דחוף לכרות חלק ממעיו ולהשאיר במעי פתח מחובר לצינור. דורון היה מרותק לביתו במשך ארבעה חודשים, צמוד לשקית שהכילה את יציאותיו (קולוסטומיה). לאחר מכן נאלץ לעבור ניתוח נוסף, בו סגרו את הפתח שנשאר במעיו. כאבי הבטן פסקו לחלוטין, והוא חזר בהדרגה לאיתנו.
כאשר בישרו הרופאים המנתחים לדורון כי אובחנה מחלתו האמיתית, חזר החיוך לשפתיו, לראשונה מזה זמן רב. לעומת זאת, כאשר התבשרו פרופ' פרס והצוות הרפואי של המחלקה שאבחנתם אודות FMF הייתה מוטעית ושגויה מיסודה - הם קיבלו זאת בשוויון נפש.
בעת שדורון ישב בביתו, הוא עשה חשבון נפש וכיס אודות התקופה שבה לא רק התייסר אלא גם נאלץ להפסיק לעבוד. הוא הפסיד את לקוחותיו, ולא ידע כיצד ומתי יחזור לעבודתו.
כעבור שנה עבר דורון בדיקה גנטית לגילוי מוטציות השכיחות במחלת FMF, בה נקבע חד וחלק כי הוא לא סבל מעולם ממחלה זו וגם אינו סובל ממנה כעת.
דורון הגיע למשרדי לצורת הגשת תביעה על רשלנות רפואית. למשמע סיפורו, היה ברור לי שהמקרה זועק לשמים, וכי לא ניתן לעבור עליו בשתיקה. מיד ידעתי גם מי יהיו הרופאים שיוכלו לכתוב חוות דעת בנושא ולהתמודד מול סוללת הרופאים מליגת-העל, שכצפוי יובאו על-ידי מי שיהיו הנתבעים.
לפני הגשת התביעה פניתי אל פרופ' דניאל רחמילביץ, ששימש אז כמנהל המחלקות הפנימיות הרפואיות של בית החולים "איכילוב", בבקשה שייתן חוות דעת. פרופ' רחמילביץ - בעל-רקע אישי מרשים, בן למשפחת רופאים מרובת מוניטין, שהטביעה את חותמה על הרפואה הישראלית - נעתר לבקשתי ללא חשש, וכתב חוות דעת רפואית יסודית ביותר.
"מאז האבחון הנכון מר דורון לא נוטל קולכיצין ואינו סובל יותר מכאבי בטן או מהפרעה בפעולות המעיים", כתב פרופ' רחמילביץ. "מר דורון עבר בדיקה גנטית מולקולארית למוטציות השכיחות במחלת FMF ולא נמצאה תמיכה מולקולארית באפשרות שהוא סובל ממחלה זו. לנוכח סיפור מחלתו של מר דורון בחמש השנים האחרונות, נראה שהמחלה שהייתה אחראית לסבלו, שהתבטאה בהתקפי כאבי בטן ונטייה לשלשול, לעיתים עם חום, הייתה דיברטיקוליטיס. סביר להניח שבמרוצת השנים 1997-1993 סבל מהתקפים חוזרים של דיברטיקוליטיס, שגרמו למורסה מקומית (הצטברות של מוגלה דלקתית, אַבְּצֶס - א"ז) שבהמשך עברה ללולאות המעי הדק. בעוד שבשנים 1995-1992 לא חשבו כלל על אבחנה מבדלת והיו משוכנעים שמדובר ב-FMF, בשנת 1995 הרופאים המטפלים מצאו לנכון, לנוכח חוסר תגובה לקולכיצין, להמשיך לברר את טיב המחלה. למרבה הצער לא יוחסה תשומת לב מספקת לממצאי בדיקת ה-CT מספטמבר 1995 והקולונסקופיה מינואר 1996. בשתי בדיקות אלה הודגם ממצא פתולוגי, שיכול היה להסביר את תלונות החולה... מעניין שגם כאשר פנה, בשל החמרת תלונותיו, באוקטובר 1997, לחדר מיון - האבחנה השלטת הייתה התקף נוסף של FMF, ורק לאחר 24 שעות אושפז וטופל ניתוחית במחלקה שהייתה אחראית לסבלו בחמש השנים קודם לכן".
וכך סיכם פרופ' רחמילביץ: "מר דורון אינו סובל מ-FMF ולא סבל מעולם ממחלה זו... אבחנה מוקדמת של מחלתו וטיפול תואם היו מונעים ממנו סבל מיותר במשך שנים רבות, ואולי גם את הצורך בהתערבות ניתוחית. אין גם ספק שבשל האיחור באבחנה, הטיפול הניתוחי היה כרוך בשני ניתוחים... להערכתי, בתקופת דצמבר 1992 עד אוקטובר 1997, היו פרקי זמן בהם מר דורון היה מחוסר כושר עבודה עקב התקפי הכאבים והחום. בגין המעי הדק שנכרת מגיעים לו 10 אחוזי נכות".
במקביל פניתי אל ד"ר יואל ידלובקר, מומחה בכירורגיה, וביקשתי גם ממנו חוות דעת בנושא הנזקים בפועל שנגרמו לדורון בגלל האבחון המאוחר של מחלתו.
בחוות דעתו כתב ד"ר ידלובקר, בין השאר: "מדובר בבקע בטני נרחב כתוצאה מניתוח בטן, המחייב את דורון להשתמש באופן קבוע בחגורת בטן. הדבר מהווה נכות תפקודית שיש להעריכה ב-20 אחוזי נכות. כמו כן יש להעריך את נכותו בגין הצלקות המרובות והמכוערות ב-10 אחוזי נכות נוספים".
על-מנת לעבות את מערך חווֹת הדעת הרפואיות, פניתי לקבלת חוות דעת של הרוקח הווארד רייס, מבכירי הרוקחים במדינה ויו"ר הסתדרות הרוקחים, שלבקשתי מסר לי אישור על אופייה של תרופת הקולכיצין ותופעות הלוואי הכרוכות בה. כזכור, הייתה זו התרופה שהרופאים המתרשלים הורו לדורון לקחת בכמויות גדולות בגלל המחלה המדומה שהם הדביקו לו.
וכך קבע הרוקח: "החוק הישראלי מחייב שתרופה זו תימכר על-פי מרשם של רופא, עקב הסכנה שבשימושה והרעל שבה. על כל קופסה חייב להיות הדפס באדום, שהתרופה רעילה (toxic). התרופה חייבת להיות שמורה בארון נפרד בבית המרקחת... תופעות הלוואי הן: בעיקר תופעות קשות במערכת העיכול, כגון שלשולים, כאבי בטן, הקאות ובחילות. קולכיצין אמור לגרום נזק לכלי הדם ולכליות. בשימוש כרוני לתקופה ארוכה יש סכנה של חום, כאב גרון, חולשה, דם בשתן ובצואה, ועוד".
הגשתי בשמו של ציון דורון תביעת נזיקין לבית משפט השלום בתל אביב, נגד שני הרופאים הבכירים פרופ' מרדכי פרס וד"ר אבי ליבנה, בית החולים שיבא ומשרד הבריאות. בתביעה התמקדתי במתרחש במחלקה פנימית ו' של בית החולים, שבה נחרץ לשבט גורלו של דורון.
על המחלקה נאמר בכתב התביעה: "במחלקה זו אושפז התובע במשך ארבעה ימים. בוצעו בו בדיקות שונות וכל העת המשיך לסבול מכאבי בטן חזקים מאוד. בנוסף לכאביו, סבל התובע רבות מהאווירה ששררה במחלקה זו, שבה לא בוצע בירור יסודי לאבחון מחלתו. הוא לא טופל כראוי על-ידי מנהל המחלקה, שמיהר 'להלביש' עליו אבחנה שגויה. התובע טוען אפוא כי הפרופסור התרשל בקביעת האבחנה, אך ורק בגלל היותו של המטופל בן עדות המזרח. תווית זו של האבחנה המוטעית דבקה בו ללא כל יכולת להתנער ממנה. מכאן ואילך, בכל שלבי המעקב שעבר התובע במרפאות החוץ ובמחלקות בית החולים (נתבע מס' 3), לא העז אף רופא שבדק ובחן את התובע לבקר או להסתייג מאבחנה מוטעית ומרושלת זו לצורך שלילתה או אישושה. אבחנה זו נתפסה כ'דבר תורה מסיני' גם לגבי נתבע מס' 2 (פרופ' אבי ליבנה, ששימש רופא בכיר באותה מחלקה), והפכה לאבחנה סופית כביכול ובלתי-ניתנת לערעור, שהודבקה לתובע והפכה להיות חלק מחייו".
בכתב התביעה צוינה רשלנות נוספת: "למרבה הצער לא יוחסה תשומת לב מספקת לממצאי בדיקת ה-CT מספטמבר 1995 והקולונסקופיה מינואר 1996. שתי בדיקות אלה הסבירו חד וחלק שמר דורון לא סבל מ-FMF... הנתבעים, כרופאים סבירים, היו חייבים להסיק את המסקנה היחידה הבאה בחשבון נוכח העובדה שהטיפול שהמשיכו לתת לתובע אינו עוזר. עובדה זו, האומרת דרשני, ניצבה מול הנתבעים כאור אדום שמשמעותו: התובע אינו חולה במחלת ה-FMF ויש להפסיק את הטיפול בקולכיצין לאלתר. התובעים התרשלו בכך שלא שתו לבם לאזהרה זו ולא הפסיקו את הטיפול בקולכיצין".
התביעה לוותה בכיסוי תקשורתי רחב היקף, תוך הדגשת העובדה שרופאי המחלקה הנתבעים נתפשו לנושא העדתי כדי להדביק לדורון מחלה מדומה.
פרסומים אלה עוררו חמת זעם בהנהלת בית החולים שיבא. בכתב ההגנה שהגישו הנתבעים, נטען כי FMF היא מחלה תורשתית שנפוצה בעיקר ביהודים ממוצא צפון-אפריקני, עירקי וטורקי. לטענתם, אבחנת המחלה נעשית על יסוד ממצאים קליניים של החולה, בהם התקפי חום קצרים מלויים בדלקת בקרום הבטן - שהיו הסימפטומים שנמצאו אצל דורון וגרמו להחלטה לתת לו תרופת קולכיצין, שלטענת ההגנה שיפרה את מצבו.
כתב ההגנה ניסה להדוף את טענותיי בעניין האבחנות השגויות והטיפול הרפואי הכושל, במילים אלה: "העובדות מוכיחות שהחולה נבדק פעמים חוזרות, אושפז והועבר לאשפוז מהמחלקה הכירורגית. התיק הרפואי במרפאת FMF... מוכיח שהוא נבדק כמה פעמים, כשבכל פעם הבדיקה הייתה יסודית ורחבה. האבחנה נעשתה על-ידי מומחים ברפואה פנימית, המתמצאים במחלות מרובות המתבטאות בכאבי בטן, תוך התייעצות עם עמיתים כירורגים גסטרואנטרולוגים, כך שאין כל בסיס לטענה שהייתה רשלנות רפואית במקרה זה. העובדות מדברות בעד עצמן ומלמדות כי לא הייתה כל רשלנות בקביעת האבחנה של FMF".
הנושא העדתי הקשור למחלה זו זכה אף הוא להתייחסות בכתב ההגנה: "הקביעה כאילו האבחנה של FMF נעשתה על סמך שהתובע 'הִנו מעדות המזרח' היא מגוחכת ולא נכונה. מוצא החולה אינו מהווה קריטריון לקביעת האבחנה של המחלה, והדגשת הבדיה הזו וחזרה עליה בסעיפים שונים בכתב התביעה, אולי מספקת כותרת טובה לעיתון, אבל אין לה כל בסיס עובדתי. טענה זו הנה מגמתית ולא נכונה מטעם הנתבעים, אם ננקוט בלשון עדינה".
כמה חודשים אחרי הגשת כתב ההגנה הגישו הנתבעים כמה חווֹת דעת של פרופסורים מומחים, ששירתו היטב את בית החולים שיבא, נתבע מס' 2, בניסיון לערפל את הרשלנות הרפואית המוכחת ולדחותה על הסף.
פרקליטי הנתבעים ניסו לעשות "תרגיל" בכך שביקשו להפוך את תצהירי העדות הראשית של שני הרופאים לחווֹת דעת רפואיות. התעשתי ונאבקתי נגד צעד פסול זה, והשופטת, דליה מרק הורנצ'יק, שבפניה התנהל הדיון, "עשתה סדר" בעניינים וקבעה שיש להפריד הפרדה ברורה בין חווֹת הדעת הרפואיות של הרופאים החיצוניים לבין תצהירי העדות הראשית של שני הנתבעים, שאינם יכולים, בהיותם נתבעים, לתת חוות דעת.
חוות הדעת הראשונה מטעם ההגנה ניתנה על-ידי פרופ' דרזניק, מומחה לכירורגיה כללית, שצירף פן חדש לפרשת התביעה, כאשר טען: "גם כיום, כשסיפור המחלה מוכר וידוע, אין אפשרות לקבוע שכל ההתקפים מהם סבל ציון דורון נובעים מהמחלה הדיברטיקולארית. ראוי להדגיש שההתקפים לא היו כלל אופייניים לדיברטיקוליטיס. ...לסיכום, מדובר בגבר צעיר שסבל ממחלה דיברטיקולארית ונותח בדחיפות עקב סיבוכי המחלה, למרות שמהלך המחלה לא היה אופייני, ונדיר ביותר בגבר צעיר. אבחון מוקדם יותר של המחלה היה מונע ניתוח, או קרוב לוודאי שהיה מונע ניתוח נוסף".
בפועל, קרה דבר מפתיע: חוות דעתו של פרופ' דרזניק, שהוגשה מטעם הנתבעים, תמכה בטענות שהעליתי, והוא ניסח זאת בצורה מוחצת: "ייתכן שאם הרופאים המטפלים בשיבא היו יודעים את תוצאות הבדיקות לאשורן (בדיקת ה-CT), היה התובע עובר ניתוח אלקטיבי שנתיים קודם לכן".
חוות הדעת הרפואית השנייה מטעם הנתבעים נכתבה על-ידי פרופ' שמואל אידלמן, מומחה לרפואה פנימית וגסטרואנטרולוגיה, שקבע כי לאחר עיון ברישומי בית החולים שיבא, הוא סבור שתפקודם של שני הרופאים הנתבעים היה תקין וסביר, הואיל ולדעתו במרבית ביקוריו של דורון אצלם דווח להם על מצב טוב ועל היעדר התקפים, ולכן הם יכלו להסיק כי הטיפול בקולכיצין מועיל, דבר שתמך באבחנה של FMF. לעומת זאת, באותם מקרים שבהם התלונן התובע על המשך ההתקפים, הומלץ על הגדלה מתונה במינון הקולכיצין, שהייתה פעולה לגיטימית וסבירה.
"בכל מקרה, באשר לרופאים הנתבעים, התנהגותם הייתה זהירה, אחראית והולמת, ללא כל תופעה שניתן להדביק עליה כותרת של רשלנות", כתב פרופ' אידלמן. "הייתי מייעץ לאלה שנדרשים לחוות דעתם, שיימנעו מביטויים בוטים וגורפים כאשר דנים בסוגיות רפואיות מורכבות ומסובכות, כאשר הרופא נדרש לתפקד בסיטואציות של חוסר ודאות, וכשמהלך המחלה והסימנים אינם תמיד תואמים את התמונה הקלאסית כפי שהיא מתוארת בספרי הלימוד".
לצורך התמודדות עם חוות הדעת של הרוקח מטעמנו, גייסו הנתבעים את פרופ' מרדכי רביד, מומחה לרפואה פנימית ויו"ר ועדת התרופות המרכזית של קופת החולים הכללית.
פרופ' רביד התייחס בהרחבה לנושא השימוש בתרופה קולכיצין וניסה לסתור את דברי הרוקח, שקבע כי נטילת תרופה זו במינון גבוה עלולה לגרום להרעלה ולתופעות לוואי חמורות.
בין השאר, כתב פרופ' רביד: "אף אחת מהתופעות שאירעו לתובע במהלך התקופה אינה תוצאה של הקולכיצין, ואין כל עדות לנזק כלשהו שניתן לייחסו לתרופה זו".
לאחר שהקדשתי ימים ולילות ללימוד המשמעות שבחווֹת הדעת המלומדות של הפרופסורים המכובדים מטעם הנתבעים, הבנתי שעליי להצטייד בחווֹת דעת משלימות מהמומחים שלנו, שיגיבו על אלו של הנתבעים. דורון נאלץ לממן את חוות הדעת המשלימות הללו, באמצעות הלוואות שנטל.
ואז הגיע שלב הגשת תצהירי העדות הראשית, ביניהן עדויות של התובע, של רעייתו ושל כמה משכניהם.
בתצהירו הבהיר ציון דורון את תוצאותיה של הרשלנות הרפואית שלטענתו בוצעה בו: "סבלתי ממחלה הקרויה דיברטיקוליטיס ומעולם לא סבלתי מ-FMF. אבחנה מוקדמת של המחלה האמיתית הייתה מונעת את סבלי במשך כל השנים, שכלל בין השאר ביצוע שני ניתוחים מיותרים, כריתת לולאת המעי הדק והתקנת קולוסטומיה לתקופה של ארבעה חודשים. הרופאים הנתבעים התרשלו בכך שלא אבחנו את מחלתי האמיתית שניתן לרפאה בריפוי מהיר וקל, ובכך שקבעו אבחנה מוטעית שאני חולה במחלת FMF, מאחר שלא ביצעו בדיקות נכונות ורלוונטיות לאבחון הדלקת שמממנה סבלתי. לדעתי, נהגו הרופאים ברשלנות לאורך כל השנים, בין היתר בכך שלא עשו דבר כדי לבדוק את אבחנתם, שהוכחה בעליל כלא נכונה. בעקבות רשלנותם של הרופאים נאלצתי, כאמור, לעבור שני ניתוחים מיותרים שהותירו אצלי צלקת ארוכות ומכוערות, שאינן מאפשרות לי לבצע עבודות במאמץ ולהרים משאות למיניהם. עד היום יש לי סטיגמה של חולה FMF, וככזה אני ידוע בחברה ובין הלקוחות".
בהמשך תצהירו פירט דורון שורה של נזקים נוספים שנגרמו לו כתוצאה מהשימוש המיותר, במינון גבוה, לאורך שנים, בתרופה קוליכצין שפגעה בבריאותו, גרמה לו חולשה, סחרחורות ובעיות רפואיות אחרות והסבה לו ייסורים רבים. כתוצאה מכך נפגעה קשות פרנסתו. חלק מהלקוחות נטשו אותו, ולקוחות חדשים לא באו. הנתבעים, מצדם, הגישו שני תצהירי עדות ראשית של שני הרופאים הנתבעים.
פרופ' פרס טען בתצהירו, בין השאר, כי תשובת ה-CT שקבעה, כאמור, שדורון חולה במחלת הדיברטיקוליטיס, לא הובאה לידיעתו וגם לא לידיעת פרופ' ליבנה, והיא לא מתויקת כלל במרכז הרפואי שיבא.
וכך טען פרופ' פרס: "תוצאות בדיקת ה-CT לא הובאו לידיעתנו אפילו בעת האשפוז האחרון באוקטובר 1997, שבו הגיע החולה לחדר המיון בעקבות כאבי בטן שהחלו כמה ימים קודם לכן, מלווים ביציאת רכות. החולה סבל גם מ-FMF וגם מבעיות כירורגיות חריפות שדרשו התערבות כירורגית".
פרופ' ליבנה ניסה להגן על האבחנה שלו לגבי מחלת FMF, וסיפר: "בדקתי את התובע לראשונה בחודש דצמבר 1993 כשנה אחרי שנקבעה אבחנתו כחולה במחלת FMF. אבחנת החולה נעשתה במהלך אשפוז, בזמן התקף כאבים מלווים בחום, תמונה שהתאימה למחלת FMF. כשהגיע אליי למרפאה לא היה בהתקף, ולא היו לו כל תלונות עכשוויות. בגיליון היה רשום שבמשך כל השנה לא היו התקפים, למעט אירוע בודד שקרה לאחר שהפסיק ליטול קולכיצין. גם בדיקתו הגופנית הייתה תקינה. לא היו נתונים וסיבה נראית לעין לפקפק באבחנה. כנהוג בכל חולי FMF שאינם מגיבים לטיפול בקולכיצין במינון 1 מ"ג, הועלה המינון לחולה ל-1.5 מ"ג.
הביקור השני במרפאה היה בפברואר 1995. ההתקפים תאמו, בהמשכם ובאופיים, מחלה זו. לא נשמעה כל טענה על כאבי בטן בלתי-פוסקים. שוב, כמקובל, הועלה בבית החולים מינון הקולכיצין ל-2 מ"ג, לפי הגישה הנקוטה להתאמת המינון התרופתי... כאשר הופיעו תופעות חדשות שלא נראו רלוונטיות ל-FMF, מיד עמדנו על בירור, ובדיעבד הסתבר שהבירור נעשה והמחלה שגרמה לסימפטומים החדשים אכן התגלתה. הרופא המטפל, הרופאים הגסטרואנטרולוגים והחולה עצמו לא דיווחו דבר ולא גילו לנו על הממצא. העזרה שניתן היה להגישה על-ידינו לחולה, לו ידענו על האבחנה, נמנעה מאיתנו. המושג התרשלות, מן הראוי שלא ייאמר על הצוות הרפואי"...
המשפט התנהל בפני השופטת דליה מרק הורנצ'יק, שגילתה ידע ומומחיות בתחום הרפואי, הפגינה סמכותיות כלפי שני הצדדים ומנעה מאיתנו היסחפות. כל הרופאים המומחים שהגישו חוות דעת בפרשה זו נחקרו חקירות שתי וערב צולבות ביותר, תוך הקפדה לא להשאיר אפילו נושא אחד ללא טיפול יסודי במסגרת החקירה הנגדית.
המומחה מטעמי, פרופ' רחמילביץ, היה משכמו ומעלה בעדותו הבהירה. הוא הגן היטב על חוות דעתו, שעל-פיה דורון לא סבל מעולם ואינו סובל גם כיום ממחלת FMF, וגינה בחריפות את העובדה שהרופאים הנתבעים לא דרשו לקבל בחזרה את תוצאות בדיקת ה-CT שבוצעה על-פי הפנייתם.
בין השאר, נשאל הפרופסור, בחקירתו, שאלה זו: "יש טענה שהתובע לא החזיר להם את תוצאות הבדיקות. מה אתה היית עושה?" תשובה: "אם היה ידוע לי שיש תוצאות של בדיקת CT, ואני הוא זה שהפניתי לערוך בדיקה זו, לא הייתי רגוע עד שהתוצאות היו נהירות לי".
צפיתי בעניין רב בפרופ' רחמילביץ כשנחקר בחקירה הנגדית על-ידי פרקליטי הנתבעים, ונוכחתי לדעת שהוא זוכה להערכה ולהערצה של מרבית הנוכחים באולם המשפטים.
כשהגיע שלב חקירתם של הרופאים הנתבעים, חשתי אי-נעימות אישית, מאחר שהתקשיתי במקרה זה לראות שני רופאים בכירים עומדים על דוכן העדים ונאלצים להתעמת עם שאלות קשות. עם זאת, אני חייבת להדגיש כי עלינו, עורכי הדין, מוטל למלא את חובתנו המקצועית, להגיש שירות מקצועי מעולה ולגלות נאמנות כלפי הלקוחות שלנו. על-ידי תשובות הרופאים היה עליי להוכיח את מעשה הרשלנות הרפואית, ולא היה מנוס מחקירה נוקבת.
ואכן, במקרה הזה נאלצו שני הרופאים להודות בעת חקירתם, בעל כורחם, כי אף ששלחו את דורון לביצוע בדיקה כדי לברר את הסיבה האמיתית למחלתו - לא ראו את תוצאותיה.
המתנתי במתח תקופה ממושכת, וכשהתקבל פסק הדין קראתי אותו בהנאה מרובה. הוא היה ערוך, מנומק ובנוי לתלפיות, ממש מלאכת מחשבת. בין השאר, נאמר בו: "התובע טוען כי הוא הביא צילומי CT לנתבעים והם התרשלו בכך שלא הסיקו מהצילום את המסקנות המתחייבות ולא טרחו לקבל לידיהם צילום זה. הנתבעים, לעומת זאת, טענו כי אבחון התובע כחולה במחלת FMF היה על-פי הקריטריונים הרפואיים המשמשים לכך, וכי לתהליך הדלקתי במעיים, אשר הביא לניתוחו של התובע בחודש אוקטובר 1997 עקב חסימת המעיים, לא היה קשר כלל למחלה זו. כן טענו הנתבעים כי לא קיבלו לידיהם מעולם את תוצאות הבדיקות אליהן הופנה התובע על-ידם, לרבות בדיקת ה-CT".
השופטת קבעה כי חובתו של רופא היא לנקוט באמצעי זהירות שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין, בגילוי של פגם ובריפויו. השופטת הוסיפה כי השאלה שעמדה בפניה הייתה האם במקרהו של התובע נקטו הנתבעים בכל אמצעי הזהירות הנדרשים.
וכך כתבה השופטת: "אין רופא יוצא ידי חובתו בכך בלבד, שהוא מקבל החלטה ההולמת את הממצאים הגלויים, אלא שומה עליו לפעול בשקידה ראויה ובמאמץ סביר על-מנת שהממצאים הללו אכן יובאו לידיעתו - שאם לא כן, החלטה המתבססת על ממצאים חסרים תהייה לוקה בחסר אף היא. אין די בכך שנאמר שהרופא המליץ על הטיפול שהתאים לממצאים שהיו לפניו".
בהמשך פירטה השופטת את הקריטריונים העיקריים והמשניים לאבחון מחלת FMF, התייחסה גם למוצאו של התובע כנתון תומך נוסף, וקבעה: "התובע הוא יליד עירק. אין חולק על כך כי FMF היא מחלה תורשתית שכיחה בקבוצות אתניות, והתובע שייך לקבוצה המתאימה. מוצאו של התובע, על-אף שאינו קריטריון לאבחון המחלה, היה נתון רלוונטי. בעצם אזכור המוצא העדתי של החולה לא היה פסול, מאחר שהנתון העדתי של החולה הוא נתון לגיטימי המסייע לקבוע את האבחנה, אולם הוא אינו עיקרון עיקרי או משני לאבחנתה".
השופטת בחנה בפסק דינה גם את הבעיה החשובה שהועלתה בעניין תגובתו של דורון לתרופת הקולכיצין שניתנה לו, ובהקשר לכך קבעה: "אפילו אם הייתי מקבלת את טענתו של פרופ' פרס, כי במחצית הראשונה של שנת 1993, במהלכה טופל (החולה) בקולכיצין, לא סבל מהתקפים - הרי עדיין מתקיים לפי זה קריטריון עיקרי אחד לכאורה, לשיטתו, והוא כי התגובה לקולכיצין הייתה טובה, בעוד שהקריטריון השני, בדבר התקפי חום קצרים של מספר ימים, מלווים בדלקת בקרום הבטן, אינו מתקיים במלואו, לאחר שאין ראיה כי התקפי כאבי הבטן של התובע היו מלווים בהתקפי חום קצרים. מכאן מסקנתי כי לא הוכח בפניי כי התובע אובחן כראוי כחולה במחלת FMF. ...משלא התקיימו לפחות שני קריטריונים עיקריים מלאים, על-פי גרסת הנתבעים, לקיום המחלה - לא הייתה כאן אלא טעות באבחנת מחלתו של התובע כמחלת FMF. ...אבחון המחלה על יסוד קריטריון עיקרי חלקי (כאבי בטן) אינו מהווה התרשלות באבחון, כי אם טעות באבחון. הבסיס הרפואי החלקי לאבחון המחלה כ-FMF הצדיק לכל הפחות מחשבה על אבחנה מבדלת. כאמור, אבחון מחלת התובע כסובל ממחלת FMF נעשה על-ידי הנתבעים ולא נבחן על-ידם מחדש, מתוך טעות אשר נבעה, כפי התרשמותי, ממתן משקל יתר לאבחון שניתן למוצאו העירקי של התובע". (ההדגשות שלי - א"ז).
נקודת השיא בהחלטת השופטת הייתה טמונה בהצעה עניינית ופרודוקטיבית מאוד: "למניעת רצף טעויות באבחון בכל ביקורת במרפאה על-ידי מי מהנתבעים, טוב היו נוהגים הנתבעים לו כדבר שבשגרה הייתה מתקיימת במרפאה, לגבי כל חולה, אחת לשישה חודשים מעת האבחון הראשון ואחת לשנה לאחר מכן, בדיקה משותפת עם רופא כירורג ורופא גסטרואנטרולוג לבחינת האבחון ולאבחון כוללני מחדש של מחלת החולה, כולל בדיקות CT ובדיקות גנטיות מקיפות. בדרך זו עשויה להימנע טעות באבחונה של מחלת ה-FMF, שאבחונה הוא אבחון קליני והאבחון הגנטי אינו מושלם".
כאן עליי להעיר כי, לדעתי, רצוי מאוד שכל רופאי המדינה יהרהרו היטב בהצעה זו, שאופייה עקרוני, יפנימו אותה ויתחשבו בה. ככל שיקדימו לעשות זאת, כן ייטב.
בהמשך התמקדה השופטת בנושא בדיקת ה-CT, שממצאיה היו מכריעים לאבחון מחלתו האמיתית של התובע, הסתייגה מכך שהרופאים הנתבעים לא ביצעו מעקב אחר תוצאות הבדיקה, וקבעה כי היה על הרופא הנתבע לפעול בשקידה ראויה ובמאמץ סביר על-מנת שתוצאות הבדיקה אכן יובאו לידיעתו, שאם לא כן, כפי שאכן אירע, המשך ההתייחסות של הנתבעים וצוות מרפאת FMF היה ללא התייחסות לממצאי ה-CT בטן, ולפיכך כל החלטה של הנתבעים התבססה למעשה על ממצאים חסרים והייתה לוקה בחסר. המשך ההתייחסות לתובע הייתה כאל חולה FMF. לדברי השופטת, המסקנה המתחייבת היא כי הנתבע 1 והנתבע 2 לא קיימו כלפי התובע את חובת הזהירות שנדרשה מהם בנסיבות העניין, בכך שלא קיימו מעקב אחר תוצאות בדיקת ה-CT בטן והבדיקות האחרות. "על כן נקבעת בזה רשלנותם של המשיבים 1 ו-2 ואחריותם לפצות את התובע על כל נזקיו", סיכמה השופטת.
השופטת גם אימצה את קביעתו של פרופ' דרזניק, מומחה מטעם הנתבעים, שחיזקה דווקא את טענותינו בדבר רשלנותם של שני הרופאים הנתבעים, במילים אלה: "אני מאמצת את חוות הדעת הזו של פרופ' דרזניק, באשר הוכח לפיה שניתן היה לנתח באופן אלקטיבי בשנת 1995 את התובע, ואז היה מתבצע ניתוח קטן בלבד וניתן היה למנוע את הניתוח השני".
סיכום האבחנה המוטעית מצוי במילים הנוקבות של השופטת: "דומה כי תכיפות התקפי כאבי הבטן ומשכם הארוך, כמו גם היעדר חום ואי-תגובה לתרופה קולכיצין, יכול היה לעורר שאלה בדבר אבחון התובע כחולה FMF... עמדת בית המשפט היא שמבחינת דיני הראיות לא הונחה בפני בית המשפט חוות דעת רפואית מבוססת כדבעי הקובעת כי הסימפטומים עליהם התלונן התובע בקופת חולים... בפני רופא המשפחה מבססים אבחון של התקפי FMF".
על חוות דעתו של פרופ' רביד, שנמסרה מטעם הנתבעים, אמרה השופטת: "קביעתו של פרופ' רביד, אותה אני מקבלת, היא כי תרופת הקולכיצין במינון 1 מ"ג ו-2 מ"ג, שאותה קיבל התובע במשך חמש שנים, לא גרמה לתופעות לוואי בזמן אמת, לא גרמה לו נזק חד ולא הותירה נזק כרוני במערכות גופו. אין כל עדות לנזק שנגרם על-ידי הקולכיצין, מכאן שהתובע לא הוכיח את הקשר בין תופעת לוואי כלשהי ממנה סבל לבין תרופת הקולכיצין אותה נטל במשך שנים, וטענתו נדחית".
לקראת סיום פסק הדין, עמדה השופטת, דליה מארק הורנצ'יק, על שאלת נכותו של ציון דורון, וציינה כי מקובלת עליה עמדת הנתבעים ואותה היא מאמצת. "הניתוח לתיקון הבקע הנו ניתוח שגרתי ופשוט, שסיכוייו טובים מאוד וסיכוניו מזעריים", הוסיפה השופטת. "התובע עלול להסתכן בסיבוכים חמורים אם לא יעבור את הניתוח. על כן אין מקום לקביעת שיעור נכות צמיתה בגין הבקע". בסיכום פסק הדין קבעה השופטת כי דין תביעה זו להתקבל בחלקה. שאלת הרשלנות הראשונה לא הוכחה, אין מדובר אלא בטעות באבחון של המחלה FMF, טעות שאינה עולה לידי רשלנות והִנה בגדר התרשלות סבירה. באשר לשאלת ההתרשלות השנייה, בעניין בדיקת ה-CT, הרשלנות הוכחה והתביעה מתקבלת.
בסעיף מיוחד בנושא הפסד השׂתכרות, קבעה השופטת: "התובע לא הוכיח טענתו כי בין השנים 1997-1992 סבל בתדירות מהתקפים קשים אשר שללו ממנו לחלוטין את היכולת לתפקד. התובע נכשל להוכיח מהי התקופה שבמהלכה נפגע כושרו לתפקד ולא הציג ראיות בדבר שיעורה של הכנסתו בתקופת העבר... על-מנת שניתן יהיה לברר באיזה מידה נפגעה הכנסתו... התובע לא זו בלבד שלא הביא כל ראיה לפגיעה בתפקודו או בהשֹתכרותו כיום או שצפויה בעתיד, אלא שהסתבר מעדותו כי הוא עובד ומתפרנס מיגיע כפיו ללא כל מגבלה, ולכן נדחית תביעתו להפסד השׂתכרות בעתיד".
בסעיף הסבל שנגרם לתובע קבעה השופטת: "בהתחשב במצבו של התובע, שנותרה בו צלקת מכוערת, אשר ייתכן שהייתה נמנעת... ובהתחשב בטיפול הרפואי הממושך שעבר, הניתוחים שבוצעו בו, הייסורים שנתייסר בהם בעת התקפי כאבי הבטן והצורך לעבור עוד ניתוח בקע אחד לפחות - כל אלה מובילים אותי למסקנה כי התובע ראוי לפיצוי בגין הכאב והסבל ואובדן הנאות החיים שסבל בעבר ואשר יסבול בעתיד, שישולם על-ידי שלושת הנתבעים הראשונים (שני הרופאים ובית החולים)".
בסופו של דבר קיבל דורון פיצוי מסוים עבור "כאב וסבל", אולם הדבר לא שחרר אותו מהטראומה שעבר במשך שנים בגלל "המחלה העירקית" שהודבקה לו. הצלקת המכוערת שנותרה בגופו משמשת לו תזכורת יומיומית לכך.
